שדרות - 4 חודשים למלחמה

אבנר במצב לא פשוט ובפרלמנט של ״ממתקי שיר״, בשדרות, עוטפים אותו באהבה.

ואנחנו חזרנו לשם לפגוש שוב את החברים ולשמוע מהם על המלחמה,

על העתיד ועל אהבת אדם.

עין לציון. ממתקי שיר. שדרות

אוהד פרץ והאבא שלו שמעון, הרגישו שחשוב לפתוח את המקום בהקדם האפשרי, ובאמת, 10 ימים אחרי השבעה באוקטובר, ״וכל הבלאגן״, והטראומה, הם פתחו.

פתחו כי הם הרגישו שחשוב. שצריך. שנכון. ״המקום הזה כמו סמל בשדרות״,

״וזה לא מוּבָן מֵאֵלָיו״ אומר יוסי ללוז, שֶׁהַחֲבֵרָה שלו הצילה לו את החיים, כי בשבתות, תמיד, קבוע, ״בדיוק״ בשעה 06:30, או שהוא מטייל בשדות, ״בדיוק על המסלול של המחבלים שבאו מעזה״, או שהוא הולך לדוג בזיקים. בשבת ההיא, של השבעה באוקטובר, היא רצתה אותו לידה, בבאר שבע, התקשרה יום קודם, ואמרה, ״תבוא עכשיו״.

***

השבוע, ואנחנו ב״ממתקי שיר״, בבוקר, והפרלמנט מתחיל להתכנס. שמש חורפית נעימה מחממת את הנאספים ואת הלב. והאווירה טובה.

״עוד לא כולם הגיעו, אבל הם יבואו, כל אחד בזמנו״.

חלקם זוכרים אותנו, מהביקור הקודם שלפני המלחמה.

אנחנו מוזמנים אל השולחן. הם פותחים את המעגל. מישהו מביא שני כסאות פלסטיק.

״אני משלם״, צועק יוסי אל שמעון, הבעל הבית, שכבר מכין לנו את הקפה של הבוקר, כמו בבית, ומתעניין כמה סוכר, וכמה מלא, וכמה קצת חלב.

יעל לא מצליחה להתאפק ומחלקת את הצילומים, שהדפיסה, מהביקור הקודם. והיא קונה את עולמה. החברים מתלהבים.

״הנה תורג׳מן״, אומר לי יוסי, שלוקח על עצמו את תפקיד הקריין, המנחה במחזה, המנהל האמנותי, זה האחראי על שלמות הקבוצה, והטיפול בצופים.

מִשהו מספר שתורג׳מן ״יצא בנס, קיבל שתי כדורים ברגל שמאל ועוד שפשוף עמוק ביד״.

״הוא היה ממש על יד התחנת משטרה. ראה הכל. אבל עכשיו הוא בסדר״.

תורג׳מן שותק. הוא תופס את עמדת הצופה על גבי הטרקטורון. אחרי כמה דקות הוא פורש.

״הוא לא מוצא עדיין את מקומו״, אומר יוסי.

אני שואל מה היה קשה בימים הראשונים ויוסי אומר שלא היה וִוינֵר והיה חסר לחם. חוץ מזה הכל היה בסדר. כולם צוחקים.

״אנחנו חייבים לגרד. …מכורים״.

״נגיד עכשיו, יצחק, הולך לרגע לקופת חולים, על הדרך הוא יגרד איזה כרטיס, אולי יזדמן לו במזל, וכשיחזור יגרד עוד אחד אולי שניים ״אולי עשר עד שהמוכר יגיד לו, ״לך יצחק לך״.

״קבלנו מהצבא חמגשיות ומנות קרב״.

״לא טעים אבל יותר טוב מכלום״.

אנחנו מנהלים את הפגישה בזהירות. לאט.

הטראומה קשה. היא נוכחת ולא במילים.

הזכרונות מהדהדים. כל הזמן מהדהדים.

50 בני אדם וילדים ו 30 שוטרים ושוטרות נפלו בשדרות.

״הם נתנו כאן פייט של גיבורים״

כל תושב ותושב בשדרות מכיר מישהו מהם, לפעמים יותר. החברים שמחים לספר.

אנחנו שמים לב שאין כאן הרבה ילדים. ״הם במלונות, והילדים שמסתובבים כאן, של זוגות מעורבים, ערבי ויהודיה״.

הדילמה, האם לחזור לשדרות או להישאר במלון שהמדינה מאפשרת - קשה.

ויקטור אומר ,״חייבים להחזיר את כולם, דחוף, פשוט שיודיעו להם שהמלון משולם עד לתאריך ….,״

ציון חזן מתיישב. הוא מדליק סיגריה. הוא צנום. ״ציון הוא הצבעי הכי מבוקש בעיירה״, ״בעל מקצוע מהמעולים, אין כאלה״. מחר הוא חוזר לעבודה. כבר דחה אין ספור הזמנות. רשימת ההמתנה ארוכה. עכשיו החליט שזהו. הוא חוזר לעצמו. הוא כבר לא נער. ״כולם מסיידים ברוֹלֶר ואני לא עוזב את המברשת. אין, אין תחליף למברשת בצבע״.

אנחנו זוכרים היטב את אבנר, מהביקור הקודם. רואים שהמצב שלו מחמיר.

״או שהוא שותה או שהוא בוכה״.

״עוד כמה דקות הוא יבקש שניקח אותו הביתה. חצי שדרות שלו״. יוסי אומר לנו שאבנר סגן אלוף. מהנדס חשמל.

האחים אדרי לא מדברים הרבה.

״עוד מעט יתחילו הצעקות״. יוסי מזהיר אותנו שכשיתחילו לדבר פוליטיקה יהיו כאן צעקות. הוא מודאג שנהיה עדים.

ברנס, האתיופי, כבר בקושי הולך והוא עומד קרוב. הוא מעוות. מישהו הולך לחנות הפלאפל ואורז לו שתי מנות. ברנס שמח ומתרחק בתנועת ריקוד וכתפיים והוא שמח.

״הוא לוקח כסף, אבל פחות מעשרים שקל הוא לא מקבל. רק בשטרות״. כולם צוחקים.

יעל מצלמת היום מקרוב מאוד. הם מתמסרים. ״זה לא עתונאים״, הם אומרים לאחד שמהסס. ״אלה באמנות״.

״אתמול הגיע עתונאי אחד ידוע. גירשנו אותו״.

״הכניס לנו מילים לפה״

״הכתב של הטלוויזיה, סולימאן, משהו כזה, היה בסדר, נחמד …ערבי״

קלנועית מפוארת מתקרבת במלכותיות. בארגז מאחורנית יושב פודל לבן, יפה ומטופח להפליא, עם בעיות עין.

״זה לא קלנועית, זה האמר״, יוסי מדייק אותי, הכלב שמח להיפגש עם לארה, הכלבה של יוסי. קוקו ולארה מרחרחים קצת, זה באחוריו של זה ומשתרעים לנמנם. בהתחלה בשמש. אחרי עברו לצל.

קוקו ולארה מתאוששים.

אני שואל אם גם הכלבים בטראומה ובין הנוכחים הסכמה מלאה. ״היא משגיחה עלי. אם תהייה אזעקה היא מאיצה בי למיגונית״. ״קוקו יודעת כמה שניות לפני שתהייה אזעקה. לא מבין איך״.

השיחות המקוטעות נמשכות. מי שרוצה משתלב. מי שרוצה שותק. יש מהנהנים. יש וחיוך מר עולה על פניהם.

אנחנו מבקשים לעשות סיבוב קטן בעיירה, ״לאכול משהו״. יוסי רוצה להזמין ומבקש שוב ושוב. ״אני אזמין אתכם״.

אנחנו מסרבים והולכים אל המסעדה התוניסאית ״לה בוריקה״, לא רחוק מכאן. המסעדה עמוסה, אבל מוצאים שולחן קטן, ליד ״הנטילת ידיים״. יעל מבקשת לצלם בחורה אחת יפהפיה שמקפידה על סטייל, ונופר נענית.

גם כאן שיחת היום היא הדילמה. ״נשארים במלון או חוזרים לשדרות ומקבלים את המענקים או קומבינה״. הילדים כבר מסודרים במסגרות. הנטיה לחזור לשדרות. קבלו מלונות 4 כוכבים. קיבוצים 5 כוכבים. אנחנו לא מרגישים קיפוח. ״לקיבוצים יותר קל הם מאורגנים יותר טוב יותר קל״.

הלכנו לראות את תחנת המשטרה.

איננה. שיטחו אותה ובמקום הניפו דגלי מדינה. קל לראות קירות מחוררים. פה ושם אני רואה כדורי קלצ׳ניקוב זרוקים בגינות הבתים. פלוגה של מילואימניקים בסיור מאורגן, אולי הפקת לקחים. במכון להיאבקות לא משתפים איתנו פעולה. הפועלים משפצים ואינם מוכנים להצטלם. האיזור רפאים. הבתים ריקים. בתים פגועים מכוסים ביריעות ברזנט יוטה לבנות. שקט מאד כאן. החלטנו לחזור ל״ממתקי שיר״.

ויקטור מספר, ״אני מהראשונים בשדרות, הייתי ילד קטן שאוהב ללכת לאיבוד על הגבעות״.

סאלם א-טורי מופיע, עם כיסא. החברים כולם מכירים ומפנים לו את המקום הקבוע. ״הוא לא צריך שולחן. בפינה, ליד קורת הבטון, ועוד מקום קטן להניח עליו את הקופסת סיגריות״.

״הוא בדואי״, אומר לי פנחס, ששותק רוב הזמן.

א-טורי, מרהט, עוד מזועזע מ״הפשע נגד האנושות״. הוא פורץ בדיבור נרגש.

״אלה לא בני אדם״, הוא זועם.

״זהו פשע נגד רוח האדם״

״אני יודע, אני מוסלמי, זה לא איסלאם, זה וזה לא קוראן, זה חיות אדם״.

״המשפחה שלי איבדה ארבעה ועוד ילד שירו בו בדם קר בבטן. ילד. הם לא בני אדם״. הוא מראה לי צילומים של האבא שלו, שייח אחמד א-טורי, ביחד עם יצחק שמיר. ועם משה ארנס, ״היה שר בטחון״, ועם המלך חוסיין. היה המומחה לסולחות.

״לצערי לא הייתי כאן״, הוא אומר לי בעצב, ״הייתי אולי יכול לעזור״.

אבנר מבקש לדבר על פרשת השבוע. פרשת ״משפטים״. ואני אומר לו, ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״. הוא מתרגש. והמילים לא יוצאות ממנו. הוא רוצה להגיד.

כשאני מבקש ממנו להגיד לי את שמות נכדיו, הוא בוכה ומצליח לאט לאט למנות את כל השישה.

יעל מצלמת. היא מעמידה אותם, כי הצל והאור מתעתעים.

בסוף אבנר מבקש שנחבק אותו. ״יש לי סוויטה 460 מטר״, הוא לוחש לי ומבקש שנבוא להתארח אצלו.

הוא כבר בקושי עומד על רגליו. הוא מתנדנד.

עכשיו הם רבים על משהו. צועקים. מנופפים ידיים ״אתה לא היית שם״

״אני הייתי אתה לא יודע מה שאתה מדבר״.

״לא היית״.

האחים אדרי באים להצטלם. עכשיו שלושתם ביחד. כל אחד מצא בנסיבות אחרות אשה משדרות, שלא הסכימה לעזוב את העיירה.

יוסי מספר שעבד שנים בהוצאה לפועל. ״ידעתי לסדר פשרות לא בכוח״. עכשיו הוא פנסיונר. מקפיד על לבושו. אוהב שדרות.

״תבואו עוד״

האנשים האלה מדברים בעיניים, בתווי פניהם, מזהים במהירות ומתאימים את עצמם.

״ראש העיר קודם יעזור לחברים שלו״

״תבואו״

***

יום שישי 16 לפברואר 2024