עמק איילון

עמק איילון.

ידעתי שבסופו של דבר, נגיע לגִּיזו הצנועה והשוממה.

 ואנחנו מסתובבים שם בין הבתים ומבינים שכל הדרכים ממנה מובילות לצְלָפוֹן. אני עֵרָנִי, אולי מאחד הבתים תצא הַצְּלֶלְפּוֹנִי אֵם שמשון, או אולי משהו מבני הגִּזוֹנִי, ואנחנו נוכל לברר מהם, האם יֵצֶר לֵב הָאָדָם רע או טוב מנעוריו?, ומדוע אלוהים פתאום מריח ומתפייס עם אמא אדמה, ומכריז כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. יציר כפיו. בצלמו ובצערו?.

****

ממש בכניסה לקיבוץ מִשְׁמַר דָּוִד, למרגלות אנדרטת חיל ההנדסה, ניצבת עגלת קפה קטנה. אֲרָעִית.

בסמוך לעגלה, עומדים מספר אנשים, צפופים זה לזה, מחזיקים, כל אחד מהם, בכוס קפה. הנוף מרהיב.

קר.

גבעות עמק אילון בוקעות, מתוך ערפילי הבוקר, שנמוגים בזריחתה הצעירה של השמש. הרבה ירוק בעיניים.

יפעת מקבלת אותנו בְּסֵבֶר פָּנִים יְפוֹת.

אחרי שנים, שבהם עבדה מול מסכי מחשב, ותוכנות גרפיות מורכבות, מָאֲסָה והחלה במסע נדודים של הלוך ושוב מירושלים. לבסוף, מצאה את עמק איילון, ואת מקומה בטבע ובנוף, ביחד עם בעלה ובנותיה, בקיבוץ ״משמר דוד״.

״זה לא קיבוץ״

״אז מה זה״

״התיישבות״

״מושב?״

״לא״,

אורן בעלה של יפעת מסביר לי את האירועים שהביאו לביטולו של הקיבוץ כקיבוץ והפיכתו לשכונת חווילות, ארבעה כיווני אויר, עם נוף מרהיב. הכל על אדמותיו החקלאיות המְעוּכָּלוֹת של ״משמר דוד״ לשעבר.

אורן ויפעת קראו למקום שלהם ״פק״ל קפה״. הם התאימו את הקונספט של: קפה ראשון בבוקר, בדרך, לרגע, למפגש מקרי עם אנשים טובים, לאישיות שלהם, למי שהם.

השניים היו מהראשונים שזיהו נְטִיָּה חברתית ולאפשרות שטמונות בה. פרנסה מספיקה שהנאה בצידה.

עצרנו שם לַקפה הראשון של הבוקר שלנו, בדיוק בזמן, בקרון הנייד, במיקום המצויין הזה.

יפעת צדקה. בתוך כמה רגעים התכנס כאן ״הפרלמנט״ הראשון. עוגיות דבש. קפה. טוסט שרוף, בדיוק במידה.

יפעת, כמו פֵיָה מרחפת-מפזזת, מחפשת טוב. גם כשהיא בתוך העגלה, היא בתוך השיחות המתחוללות בחוץ. היא שומרת בקפדנות על עמדת האם המחויבת. שלא יחסר דבר. אני מאמין לה.

בסופו של קפה היא נועצת כפית בצנצנת של דבש ואומרת ״תטעמו, ..בלי תוספת סוכר, ואם אתם מבינים משהו במתוק, אתם תיהנו מאד מהמתוק המתוק הזה.

אורן מספר שההצלחה המרשימה ביותר בהסטוריה של הקיבוץ הזה, ״אחרי העגלה שלנו״ הוא מחייך, ״היא להקת ״בצל ירוק״ ההסטורית, 1957 -1960 שממנה עוצב הזמר העברי, להקה שמצאה אכסניה במשמר דוד. חיים טופול, דן בן אמוץ, אורי זוהר, נחמה הנדל ומי לא, מיטב הנוער והמלחינים, גם נעמי שמר, סשה ארגוב - מחרוזות של שירי תמימות.

*******

גִּזוֹ צנועה ושוממה. ואנחנו מסתובבים בין הבתים, בדרך אל מגדל המים הנטוש.

האדמה כאן כבדה מנשוא. כהה כמו בתוהו. רֵיחַ הַנִּיחֹחַ ממלא מתוכה והיא איננה יכולה עוד להכיל דבר.

הממטרים, שירדו כאן השבוע, כבר אינם ממלאים מרווים עוד והיא דוחה אותם אל השלוליות.

ברחוב הראשי אין איש. פה ושם מכונית עתיקה, מעלה צמחים, בתוך חצר בית מוזנחת. אנחנו כמהים לפגוש גִּזוֹנִי אחד, בן חייל, אולי את הַצְּלֶלְפּוֹנִי, האמא של שמשון הגיבור, שיודעת דבר אחד או שניים על החיים.

ובדיוק במקום שבו מתלכדת גִּיזו עם קצה צלפון המתפתחת, צרכניה. בסמוך מגרש חניה קטן. חנינו ונכנסנו אל החנות.

וכבאורח פלא, אל חנות המכולת, נכנסת אישה, קשישה מאד, חיונית, חרושת קמטים בפניה, יפה, נמוכת קומה, זקופה, שחומה, עיניה מוארות. היא ערָנִית, גוררת אחריה עובדת זרה. כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין.

זוהי נעמי. ברור לנו שהיא מהתימנים הוותיקים, ואני שחושש שלא תהייה לי הזדמנות נוספת, שואל אותה מייד האם יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו או טוב בשעה שיוולד.״

נעמי מופתעת משאלת הזר. היא חשדנית. קוראת אותי בחדות.

״תגידי נעמי, האם אנחנו, בני האדם, נולדנו טובים או רעים״ אני לא מוותר.

ונעמי חושבת לרגע,

״אי אפשר לדעת״ היא עונה. ולוקחת פָּאוּזָה,

״לפעמים ככה ולפעמים ככה״. במבטא תימני עליון. כמה יפה. כמה עברי.

יעל מתעניינת איך לצלם את המדהימה הזו. האם תסכים?

אבל עכשיו נעמי מתעניינת בגבעולי כרישה, שנראים לה כגבעולי בצל ירוק. היא מריחה אותם, ממששת, ולבסוף מכניסה לשקית, לקראת קציצות הכרישה (הפרסה), התימניות, שיבואו ביחד עם מרק הקסם התימני.

נעמי נותנת ליעל את אישורה לצלם ומתמסרת בקשיחות למצלמה. היא מסרבת לחייך.

********

מנהלי הצרכניה האחים פנחסוב, מתרגשים מהמצלמה הענתיקה של יעל, 1936 הם מתעניינים ומספרים שהאבא שלהם היה צלם מקצועי באוזבקיסטאן.

״הגיע ארצה עם כמה מצלמות. הוא קשור אליהן״. הם זוכרים את ריח הכימיקלים, כשהיה מפתח את התמונות שצילם. הם משוחחים על צילום, הנה שפה משותפת בוכרה ישראל. השניים גם הם מתמסרים למצלמה.

*******

בקוע ״כרם ברק״

 עוברים ושבים ממליצים בפנינו בחום לבקר ביקב ״ברק״ שבמושב בְּקוֹעַ.

בת הזוג שלי, ללהקת הריקודים, בבית הספר החקלאי, הייתה שולמית אלוני מבקוע. קלת רגלים, חייכנית-התמיד. על אף שמעולם לא הייתי בבקוע, שמורה בליבי פינה חמה למושב הזה.

בקצה המושב, על גבול החורש והנוף, מתגלה לנו הכרם. ״צריך כבר לגזום״ אני מהרהר ביני לבין עצמי.

אנחנו מתקבלים בחביבות על ידי ירון, ותוך כדי שאנחנו מתייעצים באיזה סוג של יין לבחור, אנחנו מזהים, בין אולם הקבלה לבין המטבח, את יוסי, מפלש סכו״מ ומביט בנו בחצי עין. אולי אֶתְנַחְתָּא קצרה מההמולה, של קבוצת חמישים המבקרים, שהייתה כאן לפני רגעים ספורים.

ירון מבין מיד שההשכלה שלנו בתחום היין קלושה ואחרי שתי טעימות מנומסות, ״הראשון היה טעים לי יותר״, אנחנו מסכמים על שקשוקה, צלוחית סלט ועוד צלוחית קטנה של טחינה, תוצרת הבית.

יוסי הבעלים מכין לעצמו קפה ומצטרף.

אי אפשר להתעלם מהעיניים המביעות האלה.

הוא מספר לנו בפתיחות רבה את השתלשלות קורות חייו הפתלתלים, מאז היותו, נער פרוע, ברמת חן ועד תום לימודי היֵינָנוּת בתל חי.

יש לו סגנון מיוחד במינו לאיש הזה, כאילו קשוח, אבל רך, כאילו שמח לפגוש, אבל אולי אומר בליבו ״באמא שלכם, אני רוצה להיות לבד״.

בני עקיבא. קורס טייס. ויתור. מָסְגֶרות, אפייה גבנות.

״אני זורם״ הוא אמר בשיחה הזו שלוש פעמים.

אדם בתוך עצמו הוא חי .

מיד אחרי שבנם בכורם, ברק, הלך לעולמו, והתהפך עליהם עולמם, רכשו יעל ויוסי את המשק בבקוע, ועשו אותו לעיר מקלט.

הם החליטו להיצמד לאדמה ולטעת בה כרם, לייצר יין לצרכים ביתיים. ״יקב ברק״, הוא החליט, לקרוא לפרוייקט באומץ. ולפעמים ״חוות רוזנברג״.

ברק היה מאייר קוֹמִיקְס מחונן ויוסי החליט שאיוריו יְעַטְּרוּ את בקבוקי היין, איור לסוג יין. ״החלטה לא פשוטה״ למי שביקש גם להתרחק ולהיות חופשי וגם להיות כלוא ביגונו ומשוחרר במרחבים.

עכשיו, הנער, שמותו, בין כך ובין כך, לא נותן מנוח, מופיע על גבי הבקבוקים שיהיו מונחים על השולחנות ומכל עבר. יוסי היה מודע לאתגר ולקח אותו על עצמו, אולי עוד נסיון להתמודד ולהקל. נראה שהאיש עוד מחפש דרכים להתגבר על הטלטלות שהיגון מזמן.

אני מקווה שיוקל לו.

רכשנו את המרלו 2020 ואת השרדונה בקוע 2022 עם האיורים של ברק ואולי הדמעות של יוסי.

״תבואו, בשבוע הבא נתחיל לִזְמוֹר את הכרם״

״לִזְמוֹר או לִגְזוֹם?״

******

יום שישי 2 פברואר 2023