מרדכי היהודי פינת אסתר המלכה

שוב אנחנו עומדים מול הקבר.

רק שנינו.

כמו בכל שנה. כמו טקס קבוע, פרוטוקול צרוב, שאין צורך להזכיר ולהתעקש על עצם קיומו. שרשימת המתייצבים בו נְהִירָה. יציבה.

תמיד.

עין מציון - מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב

שולמית ע. מנקה את הטחב, העש והאבנית שפשטו באבן. היא מבריקה את אותיות העוֹפֶרֶת. באהבה. אות אות. היא מניחה את האבנים הקטנות, שאנשים מניחים על המצבה, בערימת אבנים קטנה, למרגלותיה. אבן אבן. במקומה הטבעי. כגוף אחד.

עכשיו הקבר שוב רענן, הצמחים שינו פניהם והאדמה מְתוּחַחַת היטב, כאילו רק אתמול הלכה מאיתנו.

עכשיו, זיכרונה לברכה, המנוחה, סוליקה אלמוזלינו מרוצה. מחייכת שוב. מעפעפת בביישנות.

***

״יום-השנה החמישי למותה״.

״מה?, כבר עברו חמש שנים?״

***

בית העלמין נטוש. אין כאן, מלבדנו, נפש חיה, לחלוק כבוד, להתגעגע, לנקות טחב, לספר באישה המופלאה הזו. באשה ההיא. או באיש ההוא (מַר הנֶפֶשׁ) ששוכב לצידה.

***

גשום מאוד. הכנרת גואה, אולי בדגניה יפתחו את הסכרים החלודים.

סוף פברואר.

בבית הקפה של ״קאלו״ התחילו למכור אזני המן.

״השנה נקרא את ״מגילת אסתר המלכה ואחשוורוש״, בבית של סוליקה״, שולמית מפתיעה. היא רטובה מאד.

אני מתבייש לעמוד מתחת למטרייה. קיפלתי.

שתקנו. עמדנו נוטפים, מתחת לַסְּכָכָה המהודרת, שליד קברו של האדמו״ר משפיצניקמעונטר שבסמוך לאדמו"ר מקרעטשניף טשערנאוויץ מירושלים.

״מישהו הוסיף, על המצבה, את השם ״פיטוסי״. אני אומר.

שולמית מגלגלת שתי סיגריות במקביל, ואומרת:

״אני הוספתי, …היא שמחה, אני יודעת, אני בטוחה״

***

פעם אחת, אולי עשר שנים, לפני שמתה, בא נָתַן לבקר את האמא שלו, כנגד מאות ערבי שבתות, שהייתה מקווה שיופיע. ״מחכה״

״נתן שלי״ ״הגדול״. היא הכינה, מהר-מהר, את התבשילים שכה אהב, כשהיה קטן. היא הייתה נרגשת.

נכון, הוא היה מטלפן מאמריקה כמעט בכל שבוע… מספר על עצמו, על הישגיו, עושרו הרב, הנכדים המוכשרים, והיה מטבל את דבריו במילים אמריקאיות

You know ומבטיח שיבוא בקרוב. ליותר זמן.

״בטח אמא עם הנכדים״

אחרי יומיים נעלם.

**

״כשמתה, הודעתי לו, הגיע, וישר נפגש עם העורך הדין שלו, …עוד לפני שקברנו אותה, לברר מה השאירה לו וכמה. וכמה קיבל אחיו שמעון, ״הקטן-שלי״.

״ומי קיבל את הזהב, שהיה בין הציפיות של שמיכות הפּוּך בארון למעלה, מצד ימין״.

והוא יודע שגם אנחנו גדלנו ברחוב. והוא יודע שהרחוב שלנו הוציא שמות, מאוד גדולים, שלומדים אותם, במכללה הלאומית לשוטרים. אבל הוא מתנהג כאילו רק הוא.

מאז שקברנו אותה ומאז שהעורך דין הקריא את הצוואה, לא הגיע לארץ. הוא מפעיל מרחוק שורת עורכי דין בעלי קשרים, שיהפכו את הצוואה עַל פִּיהָ. שלא יאפשרו לאיש לְמַמְּשָׁהּ מלבדו.

בית המשפט כבר פסק והוא עוד מערער. ועוד פעם פסק והוא מערער

ופעם אחת אמר לי, ״תתביישי״,

ולא עניתי לו. והוא צעק על יד השופט, ולאוזניו, ״היא זונה זאתי, שרמוטה ערביה״, ואני שתקתי ורק הכנסתי את היד לכיס ואגרפתי את אצבעותי״.

***

״אני זוכרת שפעם אחת הגיע ארצה במפתיע״.

״כמה היא שמחה. כמה הייתה גאה״

שתה קפה על הבלקון והלך לפגוש חברים בשכונה.

 ״לא שאל כמעט כלום. לא על הברונכיט והאסטמה, ולא על הרומטיזם והגוש שיצא לה מתחת לאוזן, ושסיפרה לו עליו בטלפון, אלף פעם, ואמרה שזה מדאיג - ..וכלום, …לא התעניין ונסע״,

אולי ארבעים יום היא הייתה במרה השחורה. ולא רצתה לספר שהוא זה שגנב את הזהב שהחביאה בין המצעים.

***

ולא סיפרה ששינתה את הצוואה.

***

סוליקה לא התלוננה מעולם. אבל תמיד הסתירה.

״בעלי קרא לו על השם של האבא שלי. נָתָן פיטוסי. זכר צדיק לברכה״, אמרה לי פעם, ״למען להקנות לו נפש נדיבה ורוחב לב, כשל סבא נָתָן. וטוּב, ואכפתיות, ועזרה לזולת ואהבת אב ואם״.

ככה סיפרה.

סוליקה אהבה מאד את סבא נתן, שהיה אדם מיוחד במינו, משכמו ומעלה.

 ובכל זאת הייתה אומרת לו, ״נָתָן-שלי״, הייתה קוראת לו לילד שלה, ״הגדול״,

״יצא בדיוק כמו האבא שלו. יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, …סליחה״ אמרה.

תמיד אחרי שקיללה אותו הייתה ממהרת ומבקשת מחילה.

״בשנים האחרונות שלה סיפרה יותר ויותר״.

״על הַגֵּיהִנּוֹם״,

שולמית מיבבת. כבר יותר משעה.

״על מה את בוכה?״ אני שואל אותה.

״על מה לא?״

***

השבוע הלכנו לביתה ביחד עם הרב אָלמוֹשְֹנִינוֹ, ״הגיס הטוב״, שֶׁפֵּרֵק את המזוזה ממשקוף הדלת. וצבע את המשקוף בצבע של דם, וסתם בשפכטל את החורים, שהותירה המזוזה הקודמת, ונעץ את החדשה, ונישק, וגם שולמית נישקה, ונישקה שוב ושוב, ופתחה את הדלת לרווחה, ואת התריסים, והדליקה את הטרנזיסטור הקטן לשמוע מה חדש.

והורידה את הסדין שכיסה את הראי.

והביטה אל הראי וגזרה תלתל, וזרקה אותו לבאר המים העתיקה שבחצר.

*****

ועוד קבענו בכניסה לבית שלט קטן שצייר הארמני מהעיר העתיקה -

״כאן גרה הרבנית הצדיקה סוליקה פיטוסי אלמוזלינו זצ״ל״

*****

 קבענו שבצהרי חג הפורים יקרא הרב אָלמוֹשְֹנִינוֹ את המגילה בבית.

 כל השכונה מוזמנים.

וכשיגיע למילה ״הָמָן״, יכה באגרופו על השולחן בעוצמה. וה“מאקרוד“ - עוגת הסולת הממולאת בתמרים, תרקוד, וה"דבלה" -המגולגלת בתוך עצמה וקרויה אוזן הָמָן תקפוץ גם היא.

ומהלביבה, שנאפתה לחנוכה והקפאנו, נקרע פיסות ונאכל בפורים, כדי שנקשור נס עם נס עם נס.

*****

וכל הילדים במרדכי היהודי פינת אסתר המלכה יבואו לקבל יוֹ יוֹ. טבעות בצק מטוגנות, מתוקות טבולות בסירופ מתוק, כמו שסוליקה הייתה חולמת.

*****

אנחנו יוצאים, פעם בשבוע, יעל ואני, לאיזה שהוא מקום מקרי, חבל ארץ, לפגוש אנשים מקריים. להקשיב, לשוחח להצטלם, להיות ביחד לזמן מה.

 עין מציון.

***

23 בפברואר 2024