חיפה

חֵיפָה. כָבָאבִיר. שוק תַּלְפִּיּוֹת.

עין לציון.

משהו במבט של האיש הזה, שיושב בעיוות גס, על ספסל ציבורי, בשוק תלפיות בחיפה, משך את תשומת ליבי. הוא נראה נרקומן בסוף ימיו. אצבעות ידיו נפוחות, כפות ידיו חבושות בבד מזוהם, שהיה פעם, אולי, שרוול, והוא בקושי מצליח לקרב את בקבוק הפלסטיק אל פיו. תנועותיו איטיות להחריד.

״תדבר איתו״, הוא אומר לי והקול שלו סדוק, כאילו כבר זמן רב שלא הוציא מפיו הגה. הוא רומז לי בסנטרו לעבר אדם שצועד לעברנו.

״הוא יודע וזוכר הכל״.

הוא זקוף. צועד ברוב רושם. הוא לבוש בחליפה אפורה, שגדולה עליו במעט, באזור הכתפיים, חובש כובע, פֵדורָה לֶבֶד, שמוטה במעט על צידו, ענוב בעניבת פסים, שאיננה תואמת, עד כדי חשד מסקרן, מכנסיו טרלין, שאיבדו את פס הגיהוץ, הוא נעול בנעלי עור חום צהבהב, מצוחצחות היטב, שחוקות, במיוחד בעקב הנעל השמאלית כלפי חוץ. הוא עטוי בצעיף משי קשמיר, ובידיו תיק עור מיושן, שֶׁאַבְזָמָיו קורנים.

הוא מוציא מתוך התיק שקית פלסטיק ובתוכה סנדוויץ ותפוח, ומוסר אותה לנרקומן. אחר כך הוא נועץ את כף ידו לתוך כיס מכנסיו, שולף שטר ומוסר לאיש.

״אחי הקטן״, הוא אומר.

***

״אנחנו קוראים לו לוציוס״, אומר לי אחד, שבפיו רק שתי שיניים במצב רע, והוא נשען על דלפק המיצים של ויקטור חסון, בשוק תלפיות - בחיפה.

ויקטור מכין סחוג ומתחייב שפגיעתו רעה. אני שואל אותו על מה הוא חושב,

הוא לא עונה.

אני שואל אותו אם הוא מטפל בשיווי המשקל. והוא מופתע ואומר שהרופא טוען שמדובר בתופעת לוואי של התרופות כנגד הכולסטרול. עכשיו ויקטור מוכן לשתף פעולה. והוא מספר שבקרוב יחזור לבאר-יעקב, שכונת נעוריו. אל הימים הטובים.

״המשפחה יודעת, בקשתי להיקבר בבאר-יעקב שם נולדתי״

״קשה להסביר״, הוא מהרהר, בקול ״הייתי בארצות הברית 30 שנה פילדלפיה, שיקגו, קליפורניה, חרשתי אולי 30 מדינות״.

״רק בירושלים ובבאר-יעקב, כשנכנסים אליהן, אני מרגיש את ההרגשה של סוף סוף בית, אבל להקבר..?, זה רק בבאר-יעקב״

״ואם לא תקברו אותי שם, איימתי על האחים שלי, לא אתן להם מנוחה ואבוא להפחיד אותם בלילות״. ויקטור מסיים את השיחה.

״עכשיו אני הולך לעשן כי הגיע הזמן״

״להתראות, ..תבואו עוד״ הוא אומר ושוב מנקה את עדשות משקפיו. את הדלקת שבעיניו, ..מסתובב אלינו, מרצין ואומר,

״לוציוס מחזיק סיפור שאתה תאהב״.

***

״שלא יהיה לך ספק, ״אומר לי לוציוס, ״חיפה אדומה עד היום הזה״, והוא מביט לצדדים, נזהר שדבריו לא ישמעו.

אני נותן ללוציוס האח פחית של קולה ושואל ״לוציוס מה?״

״לוציוס אייזנברג,

יהודה לוציוס אייזנברג״

״לא לצלם״ הם אומרים ליעל, האחים הלוציוסים.

הוא מפשיל את שרוול חולצתו ומראה לי קעקוע שעליו כתוב LuciusE

״הם תפסו את הסבא שלי, יהודה, והכו אותו מכות רצח. אחר כך מרחו עליו זפת חם ועל הזפת נעצו נוצות של תרנגולות. הם הכניסו אותו למכונית של החברת קדישא ובדיוק כאן״, הוא מצביע על צומת רחובות זעירים, ״אמרו לו לֵךְ. אמרו לו צֵא. והעוברים והשבים, הרבה, כחול אשר, היו יורקים עליו וצועקים, ״ככה יעשה לחזיר הנאצי ששובר שביתה״, ״ככה יעשה לחזיר הנאצי ששובר שביתה״.

פלוגות הפועל.

״מאותו היום הסבא שלנו כבר לא היה הסבא הטוב שלנו. הוא סיים את חייו בעכו, לא רחוק ממחנה המעצר מזרעה, לשם הושלך אחרי ששני אדומים נתפשו על ידי האצ״ל ונוקמו ונמשחו בזפת ובנוצות. ובאותו היום במזרעה שברו את רגלו השמאלית לחקור. ״דַּבֵּר״. ״דַּבֵּר״.

והיום הכל מאחורינו, כמעט. קורנס הזמן אינו עוצר.

“תַּלְפִּיּוֹת”, אומר לוציוס, ״אַחֲרֵי בְּלֹותָה הָיְתָה לה עֶדְנָה - ואני גמור”. מסעדות שיף גורמה, בתי קפה, בארים לצד באסטונרים מחוספסים ומוכרי תבלינים של פעם. מסעדה גרוזינית, מסעדת מאכלי ים, מסעדת פיצה ועוד מסעדה שמתמחה במטבח התוניסאי ואליה נחזור בהזדמנות הראשונה, ״ג׳רבה״. הקולינריה בשעתה היפה. בעיצומה. חיפה האדומה משגשגת. חמישים מועמדים לראשות העיר מבטיחים לחסל את החזירים.

איש אחד שורק מנגינה עממית, מתוך מוסיקה של הצבא האדום, ומרגיש בבית.

******

אנחנו מטפסים לכרמל. מחלפי ענק ומנהרות. כרמליה. תחנת מכבי האש, מגדל-מים. בחוץ גשום. קפה ״שתיים סוכר״, ברחוב קדימה 1 עושה רושם טוב. בצמוד אליו ירקן של פעם. ״אבא שלי היה קונה בשוק תלפיות כל שבוע - יותר בזול״, אומרת לי יעל ומבשלת התרגשות. הקפה ב״שתיים סוכר״ כמו שצריך, השקשוקה תעשה את העבודה. לין, המלצר החמוד, מסביר פנים. האמא שלו בוגרת הראלי. לא למדה צרפתית אצל מאדם אילן. אבל לימור בוטנארו, שרבה עם הפודל שלה, כן למדה אצל המאדם וכן יודעת צרפתית, עד היום הזה. שאר היושבים חמורי סבר. מעלעלים בעתונים או מרצדים בניידים. הכל רק לא לראות את בנות זוגם.ן. היושב.ת למולם.ן, גם היא או הוא בתוך המסך. חיפה בתנופת שיפוצים.

יעל נרגשת. זוהי שכונת ילדותה. עברו ארבעים שנה.

מה שבשבילי זה ללכת לאיבוד ברחובות של עיר, בשביל יעל, חיפה, זה כמו לפתוח ספר ששומרים לו אמונים ולדפדף ביראת כבוד.

פנינו מועדות אל רחוב ״רענן״. יעל מבקשת שנלך על המדרכה הימנית של הרחוב, כי ככה הייתה נוהגת פעם, בילדותה. אחר כך דרשה שנחצה את הכביש לגדה השמאלית. כי שם, מול, היה גר עוז הכלב האכזר ביותר בכרמל, ועד היום אפשר לראות את סימני ציפורניו על גדר הבטון. תודה לאל שהייתה מספיק גבוהה. שוב עוברים למדרכה הימנית.

״אני מקוָוה שיעלה חזיר מתוך הוואדי ואוכל לצלם״. כל הבתים של פעם נראים לה יפים, ארכיטקטורה אסתטית.

״כאן גר ד״ר סגל״, היא מספרת, ״היה מחלק סוכריות קטנות מסוג חאנטאריש״.

ממול, הבית של הורסי, שהייתה גבוהה ממני בשני ראשים, שהיה לה דוֹד קומפוזיטור או משהו בתזמורת הפילהרמונית של רשות השידור, והיא הייתה אוכלת אצלנו את כל הבית.

שוב חוצים ועוברים אל הצד השני של הרחוב. ״לא יודעת למה״.

 אנחנו מתקרבים אל בית הכנסת. ועוד גל של נוסטלגיה נוסק. כְּעָנָן המכסה אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: והצריף ריק ואין נפש חיה.

 ״אשתו של יעקב-החזן, הייתה נראית כמו אופירה נבון״

יעקב היה שליח ציבור בבית הכנסת-צריף, ״יראת שמים״, ויעל מספרת על קינאת המתפללות באשתו, על שזכתה בו, וכשהיה שר, קולו היה מרגש והיה מרחף אל עזרת הנשים, כמו על כנפי שכינה, כמו פותח שערי שמיים.

כל-נדרי היה חשמל באוויר. כולם ממתינים לברכת הכהנים.

״היינו מחכים גם ל״סדר עבודה״… אז יעקב היה נופל על ברכיו, מצמיד את ראשו לרצפה, מול הארון. אחר כך היו מגיעים שניים ומרימים אותו בזהירות והוא היה קופץ למקומו כי אסור בתכלית האיסור לפסק את הרגליים מול הארון.

יעל דומעת.

מתרגשת.

היא מנסה את מזלה להיכנס לבית הכנסת.

נעול.

היא מוצאת חלון פתוח. מציצה. חשוך. ואין אור מספיק להנציח, לצלם לדורות הבאים.

לפעמים היו מכוניות, מאבדות את הבלמים, בירידה ומדרדרות ופורצות אל חצר הבית שלנו.

״בוא״, היא מבקשת להראות לי את הטריטוריה של אריאל, האח שלה. ״זו הייתה הממלכה האמיתית והטהורה של אריאל. הוא היה מבלה כאן שעות באין מפריע״.

 **

״באשיר״, (המכולת השכונתית) כבר לא קיים. על המכולת שלו בנו בניין בן 7 קומות, ארבעה כיווני אוויר,

יעל מצלצלת לאריאל האח שלה. הוא מתרגש. הוא מבקש שתצלם לו את עץ האורן שהיה מטפס עליו. ואת בית הכנסת. ״את זוכרת איך הם היו קוראים לי להשלים מניין״.

ואת חלקת הדשא.

״מוכרחים לעשות את הסיבוב הזה עם הילדים״, הם אומרים זה לזה.

****

 אנחנו ממשיכים בירידה התלולה אל כָּבָּאבִּיר. וכבר אי אפשר להבחין איפה הגבול שמפריד בין כבאביר לבין חיפה.

******

אשה כָּבָּאבִּירִית אחת, יפת תואר, אומרת לנו שזה לא כפר ״זו שכונה״.

על קיר הכניסה למסגד הַמִינָרֵטִים המפואר רשום, ״כל מי שישהה כאן, בטוח יהיה".

אני עוצר איש אחד ושואל אותו מה זה אחמדים

״תסתכל בגוגל״, הוא אומר לי

״תגיד אתה בבקשה״

״אנחנו קבוצה קטנה בָּאִסְלָאם. אנחנו מתנגדים לאלימות ולמלחמות…

הם לא אוהבים אותנו שם, …מנדים אותנו, אומרים עלינו ״כופרים בני כופרים״

״ומה אתה אומר על העתיד?״

״יהיה טוב….״

״באמת יהיה טוב״

״אני מורה, אני יודע.״

****