שדרות

״ממתקי שיר״. 

שְׂדֵרוֹת אחרי הקאסמים

בסוף הגענו לקברו של הבבא סאלי בנתיבות. הרב יצחק ישראל אביחצירא. 

במגרש החניה הענק עדיין ניכרת ההילולה של ליל ל״ג בעומר. שברי זכוכיות, אפר ופחמים, כסאות פלסטיק מרוסקים ותאי ענק שחורים,  להדלקת נרות זיכרון ובקשה, שעולים על גדותיהם. 

שני בחורי ישיבה בני שלוש עשרה וחצי, חוצים את רחבת הטקס, על גבי קורקינטים חשמליים, הם מדליקים סיגריה בנר נשמה דועך. ומעבירים זה לזה. הם ממוקדי מטרה. 

האיש בדוכן המזכרות מנסה למכור לנו נרות, תליוני מזל, צמידי יום-יום. אחרי כמה שניות הוא כבר יודע,  שמהקליינטים האלה ח׳יר לא יצא, והוא מקווה בשביב אחרון של תקווה, שאולי יצליח למכור פורטרט. הוא מוסיף הבטחה נרגשת, שנשמתו תגן עלינו. המשא ומתן חסר סיכוי. פערי ענק. אני אומר לו שעל פי תווי פניו של הבבא סאלי, ברור שהיה אדם מיוחד במינו. ״הצייר, בעל שם טוב מאד״. הוא לא נכנע. אבל דועך. הוא מנקה את אבק ליל אמש מעל התשמישים. 

אח״כ הוא מסביר לי שישראל נפלה על שינאת חינם. ושהכל משמיים. ולמזלנו גם בפעם הזו הקב״ה שמר עלינו. ריחם עלינו. 

״הכל משמיים״.  הסכמתי איתו. 

*****

הכבישים בנגב המערבי פקוקים. שיירות. נוסעים מתון. אף אחד לא ממש ממהר. אף אחד לא עוקף בשוליים. 

עשרות אלפים שנָקְעָה נפשם, שבים עכשיו לביתם. בהקלה. 

הפוגה. 

״עד לפעם הבאה״  

התנועה בתוך העיר שדרות דלילה. פה ושם אישה חוצה כביש, גוררת מזוודה. כמה ילדים משתרכים אחריה. כיכר השוק ריקה. תחת סככה רובצים מספר אנשים. נראה כמו פרלמנט קפה. ״ממתקי שיר״ ואנחנו מצטרפים לאחד השולחנות ומתקבלים באהדה. 

״אתם עיתונאים״ מישהו קובע בקול. 

התשובה ״באנו סתם״ לא מתקבלת. אוֹהָד, הבעלים שכבר ראה הכל, מראה ליעל רסיסי קאסם שאסף ותלה כאן הבוקר, למען ״יראו ויזכורו״.  

דניאל, אלישע, אבנר, ציון, יוסף, … ויש להם גם כינוי לכל אחד ואחד מהם. השיכור, האופה, המיליארדר, בורָצ׳ו,

החבדניק, המהמר. משהו מספר בדיחה ואני מבין שהרפרטואר שלו כבר שחוק. אף אחד לא מקשיב. 

״מירושלים״ אנחנו אומרים להם, וגל של ״אני וירושלים שלי״ עולה מתוך שולחנות הפלסטיק. 

״לֵמה באתם״ הם שואלים שוב ושוב, והתשובה לא מספקת. 

לידנו נעצרת קלנועית. האיש, דמות.   אישיות ידועה בעיר. רב. פניו טובות. מבקשים ממנו דבר תורה. הוא נענה. פרשת השבוע, ״בהר-בחוקותי״ מתבקשת, בְּהַר סִינַי. והוא יודע לרכז את תשומת הלב. ודבר התורה שלו מדוד. חומר למחשבה. 

וכשהוא נוסע, מפלס דרך בין הכיסאות, ״הקפיץ״ משתחרר. מטחים של מילים וכוראוגרפיה של ידיים ועשן סיגריות, ניתך. פורק. תסכול. איש לא מקשיב לאחר. כולם אומרים. תסכול. חרדות. טראומה של שוב ושוב. 

רק אשורוב שותק. מדליק לעצמו עוד סיגריה. מדייק את הספק חיוך שלו,  לספק מורם, אחר כך יספר ליעל שישב שנים רבות מאד בבית הסוהר. רצח. ושוחרר זכאי. המדובב דווח למשטרה את מה שרצתה לשמוע. עשתה עליו איקס. המון שנים בכלא עושות את שלהן. 

על הגבעה אנחנו צופים לעזה ובנותיה. שקט. ציוץ ציפורים. יעל לוחצת על כפתור ודן כנר, בקולו העמוק והרדיופוני, מספר על שנים רבות של חיים, תחת איום. 

אי הוודאות מכלה. מטרים ספורים משם, שכונת וילות הוליוודית. ברכות שחיה מרהיבות ארכיטקטורה מתקדמת. אני בוהה או חלמתי חלום

חזרנו במהירות למרכז העיר. לסככה אחרת, ״לה-בוריקה״, לסלט תוניסאי, לקציצה של אמא, לאיציק נהג המונית שאמר לי  ״רק שיחליט כבר, או שלום או מלחמה אין באמצע. נמאס״. 

******

״מיליון מבקרים עולים לקברו של הבבא סאלי בכל שנה״ אומר לי יעקב ש. ידען גדול בתורה ומבין בתיירות נגב. 

״מיליון מבקרים בשנה״ אני מַחֲרֶה מַחֲזִיק אַחֲרָיו כלא מאמין.

מאי 16, 2023