קיבוץ גבולות

מטר מרפיח

יוֹאהַנְס עמנואל קוֹלבֶּה, הגיע ארצה כמתנדב מגרמניה לפני 37 שנה. וכמו שכף רגלו דרכה בקיבוץ הבין שבעצם הוא קיבוצניק מבטן ומלידה. 

בהתחלה זה היה בקיבוץ נחשון העוטף והזכור לטוב. ואחר כך בגבולות הקשוחה והמאפשרת. 

״אני נוצרי״ הוא אומר, שיהיה ברור. 

היום, יואהנס, או ג׳ו, כפי שקוראים לו בקיבוץ, מנהל ומפעיל את אתר ״מצפה גבולות״, ״הנקודה״, שבה נולד הקיבוץ הזה לפני 77 שנים. חומת לְבֵנִים עשויות מבוֹץ לֶס, מבנה בטחון מבטון ועליו תצפית. בתוך החצר, בית קשתות ובו חדר הרופא, ד״ר דיאמנד, חדר הקרן קיימת, בו ישבו רוכשי הקרקעות, המטבח וחדר האוכל. במבנה הבטחון חדר קשר ממנו שידרו וקלטו אותות מורס לישובי הסביבה. מאפייה קטנה, מלטשת יהלומים (מפתיע, לא). מכתבים, עיתונים וּשְׁמָרִים לַאֲפִיַּת לֶחֶם לישובי הסביבה, הושלכו מאווירון שהיה מגיע ביעף אחת ליומיים. על גג בית הבטחון תצפית. רפיח מטר מכאן. 

והיה גם סְלִיק. אחד מכמה. 

מחוץ לחומה, בנו הראשונים, משטחי בטון לאיסוף מי טל וגשמים. מי הבארות שנחפרו היו מליחים ואינם ראויים לשתייה.  

****

ג׳ו מחזיק בידיו צרור מפתחות נִצְחי ענק, אולי 5 קילוגרם. מתוך מאות המפתחות, הוא אומר לי, שבשלוף הוא יכול להוציא 85 אחוז.

***

החלטנו שנצא לדרך. פעם בשבוע.  

יעל, תהייה חמושה בשתי המצלמות האהובות עליה, ואני בערכת הקפה, אולי מישהו יזדמן. אולי משהו יקרה. 

נסתובב בארץ היקרה הזו ללא תוכנית סדורה, ללא תיאומים מראש. להיפגש. תחי יד המקרה.

יעל תצלם  

מה שיהיה יהיה. 

והארץ הייתה תהו ובוהו. 

בקשתי שנתחיל את הפרוייקט הזה בקיבוץ גבולות. מקום בו הכירו ההורים שלי זה את זה, בשנת 1946, כשבאו, עם גרעין ״אלמגור״, להפוך את המקום הזה ממצפה, נקודה, לקיבוץ. 

השומר הצעיר. 

מאפס. 

״מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ…״ ישעיהו. 

*****

ג׳ו מספר לנו את קורות חייו והוא מתרגש, ״תיכף אני בוכה״, הוא אומר,  כשמסתברים לנו פרטים משותפים מהימים הראשונים שלו כאן. צירופי מקרים. 

אבק

״האבק מכסה כאן את הכל ברגע״. ג׳ו מספר על מלחמתו האבודה באבק. אני מטאטא ומנגב וכעבור רגע הרוח מביאה משב אבק. סופת חול.  

אולי המקום הזה נועד להיות מחוסה-מכוסה באבק הלס. משבי הרוח כאן חסרי רחמים. 

״מתרגלים״

חדר האוכל, הוא מקום מפלט. מֶרְכָּז. המקום הקדוש, עד לעצם היום הזה. הוא הומה בילדים, שזה אך חזרו מבית הספר, לארוחת צהריים נדיבה. תיכף יגיעו הורים לאסוף אותם. 

*****

״לכו לשושנה״ אומרת לנו רונית בת משק. ״היא תעשה לכם סדר״. היא האחרונה שנותרה מדור המייסדים. ״והיא זוכרת הכל. חדה כתער״. 

״אתה הבן של דידי ורוזה״, שושנה אלוני  מזהה אותי מייד. עכשיו אני כמעט בוכה. 

והיא מספרת לנו על דידי. ״אבא היה בבריגדה״. מספרת על התורכים מהקבוצה של אמא והרומנים, שמביניהם מצאה, היא עצמה, את שמעון בעלה, שהלך לעולמו לא מכבר. עכשיו הקשוחה הזו מתרגשת גם היא. עינייה נוצצות. 

היא תספר על הראשונים: על הארי אלישיב ועל בנג׳י פרחי, ועל השלושה בטנדר, והיא לא מתעייפת ואני רק מסתכל עליה ושומע מילים, מילים, שמתעופפות כמו גרגרי אבק לס, שמנוסחות היטב, שמסתירות משברים ויאוש, ואהבות נכזבות ומחשבות על הקיבוץ שהיה שהווה שיהיה 

 שושנה אלוני, אחרונת דור המקימים, ועוד כּוֹחָהּ בַּמָּתְנִיָּה. 

****

״תרשום, רונית גבולות״, אומרת לי רונית, כשאני מספר לה שנבוא לכאן שוב,  עם כל המשפחה, לטיול שורשים. 

תטלפן. תשמור על קשר.  

יום שישי, 5 למאי, 2023