קיבוץ כנרת וטבריה

״זְמוּרוֹת יבשות“

בזכות שאהבתי את החִלְבָּה, מעשה ידיה של אשתו, רחל, קניתי אצלו את עולמי. בלילות בהם שמרנו ביחד על בית הספר החקלאי וערבותיו, היה הוא חולק איתי מאכלים מהמטבח של ״אשת חייל״ שלו.

הוא, יחיא מַנְצוּר, השומר, ואני, המשנה לשומר, גדנעי. שנינו חמושים ברובים אנגליים. והימים ימי ההמתנה למלחמה.

הערצתי את מַנְצוּר על שלא פחד מהחושך - כמוני, על שלימד אותי להקשיב ולזהות את קולות הלילה, על שידע תמיד לבחור את הדרך הנכונה בהר ועל המשפטים החכמים שהיה אומר לי. ״ואהבת את רעך כמוך״.

״הלילה הוא בן ברית קבוע של השומר״.

מַנְצוּר היה אדם מתעניין ושואל. על משפחתי. על הלימודים. על חברותי. הוא ידע להקשיב. מצידו כמעט ולא שיתף, רק האמין באלוהים. והיה מאושר על חלומו שהתגשם - לעלות לארץ ישראל.

היה לנו מקום תצפית קבוע, שבו היה מַנְצוּר שולף את המטעמים, מניח אותם על פיסת הבד הססגוני, שהביאה אשתו מבֵּנִי-מנצור שבמחוז אַב שבדרום תימן.

הוא היה מוזג מהתה המתובל והיה אומר ״תאכל״. ״תשתה״. ״תלעס״. ״תגיד״.

בקולו הרך ובעברית התנ״כית ובמבטא ובחיוך התמיד.

על עצמו לא סיפר דבר.

***

אנחנו בדרכנו אל בית העלמין שלשפת הכנרת. קברות התימנים.

ערפילי בוקר נחים על האדמה, בינות לחורשות אלונים. המראה מרהיב. בבקעת הזורעים מבצבצת שמש ומגלה תלמים ירוקים מלכותיים, רעננים.

*****

בכביש המפותל מפוריה מזרחה מתגלה הכנרת במלא הדרה. והנה המושבה כנרת. והנה בית העלמין.

בשנת 1911 הוטלה על שמואל ורשבסקי (יבנאלי) המשימה להביא ״פועלים טבעיים״ מתימן ארצה. במוסדות חשבו שהללו מורגלים בתנאי מחייה קשים, מסתפקים במועט, וקרובים במקורות פרנסתם לפועלים הערבים.

שמואל מצליח מעל למשוער ויותר מאלף יהודים תימנים מגיעים ארצה. ואל חוות כנרת מגיעות כ- 14 משפחות, שאינן מתקבלות באהדה, בלשון המעטה. הן מתגוררות מחוץ לחווה, מסביב לבית המוטור, בחושות בוץ ובמחסור קשה.

בשנת 1930 התימנים, הפועלים הטבעיים, הפועלים היהודים-ערבים, מגורשים מכנרת. מקבוצת כנרת יגידו ״עזבו״.

הם מוצאים את מקומם במרמורק שבסמוך למושבה רחובות. בקרב בני עמם.

*******

בקבוצה מחקו את כתם ההתעמרות בתימנים והוא כמעט אסור בדיבור. התימנים לעומתם עשו הכל לשכוח ולנצור.

עמירם אידלמן, בן כנרת, ישמע עליהם לראשונה כעבור שנים רבות באוניברסיטה ובדרך מקרה.

 ״החלטתי לפתוח את תיבת הפנדורה הזו לחקור ולפרסם את שבתוכה״.

השבוע פגשנו את עמירם בבית העלמין כנרת, מקווים, שיספר לנו את הדברים שרוב חברי הקבוצה שלו היו מעדיפים לשכוח, מקווים לראות כאן את השמות החרוטים על מצבות-התימנים.

חלקת התימנים עבשה. היא כבר מוקפת במצבות אבן של גיבורי האומה. נטע זר.

גורשו או עזבו. זו השאלה.

״בשבילי בית הקברות הזה הוא המורד הצפוני של הר סיני״, אומר עמירם,

״המקום הזה הוא חתיכת פיסת ילדות״.

״נעמי (שמר) הייתה היחידה שזרקה אותי מהכיתה. לא כי הייתי תלמיד גרוע, אלא כי השיעור היה בחוץ״.

והוא נודד בזכרונותיו לספר על כנרת האהובה, נמנע לדבר על מחדל.

מבחינתו שני הקברים הצמודים של גור מאירוב ודן כנרתי, שבחייהם ובמותם לא נפרדו, זהו סיפורה של הארץ הזו. עליהם כתבה נעמי שמר את השיר ״אנחנו שנינו מאותו הכפר״.

רעות.

״תסביר לי״, אני שואל את עמירם, ״מדוע בוגרי הקיבוץ היום לא יקומו, עכשיו , ויגידו לתימנים קבל עם ועדה, ״טעינו. אנחנו מתנצלים״. (אני מרגיש שהוא לא היה מתנגד). היינו ערלי לב. חטאנו בחטא היוהרה.

״זהו בית קברות פעיל. תבואו לכאן במוצאי שבת. כאן, על מגרש החנייה, תהיו עדים לאספת קיבוץ. תהיו עדים למריבות, לוויכוחים, שאינם מסתיימים גם אחרי מותם. אותם הקולות, אותן תנועות הידיים המתלהבות. כלום לא השתנה״

עמירם.

הוא ריגש אותנו עמירם.

באחד הימים החליט עמירם לנסוע לרחובות ולפגוש את אחד מבני משפחת צאירי שעוד זוכר. שהיה שם כנער.

בתחנת אגד רחובות ראה בחור יפה תואר והראה לו פתק ובו שמותיהם של שלושה מתימני כנרת. הנער חשד, אבל בסופו של דבר אמר, ״סבא שלי״ והביא אותו לרחוב כנרת 2 במרמורק.

עמירם דפק בדלת.

״פותח לי את הדלת תימני מבוגר מאד. זקנו לבן, עיניו מאירות, חמוד, והוא שואל ואומר

״ברוך הבא ומי הבא?

״ברוך הנמצא. הבא מכנרת.״

האיש טרק את הדלת ולא היה מוכן לדבר איתי.

השארתי אצל הנכד הנבוך את שמי ואת מספרי הטלפון שלי

והוא נותן לי את המספר של עדנה הבת הצעירה שלו, של סעדיה״.

כעבור כחודשיים מתקשרת אלי ילדה צעירה ואומרת לי שהיא הבת של עדנה, ממרמורק, והיא בעיצומה של עבודת ״שורשים״, וסבא לא רוצה לספר כלום.

רק אמר, ״תתקשרי אל עמירם, תגידי לו שיבוא לכאן, לספר״

עכשיו עמירם ממש מתרגש.

״קחו את הסבא שלכם והביאו אותו לכנרת.״

מהעבר השני של הקו נשמעת הקריאה, ״הוא מזמין אותי לכנרת״,

והם הגיעו. כל השכונה. שני אוטובוסים ושלושה טרנזיטים. ואין לתאר את ההתרגשות.

ושם, בבית הקברות, קרא סעדיה צאירי לעדנה׳לה ולנכדה וחיבק אותן ואמר,

״אתן זוכרות שהיינו נוסעים לטבריה, בשמחת תורה, והייתי נעלם.

״אחזור בערב״. עדנה נזכרת.

״הייתי לוקח חצי ככר לחם ובקבוק מים ובא לכאן, לשבת ולנקות את האותיות, ולהתפלל ולדבר עם האבא שלי והאמא שלי״.

כולנו פרצנו בבכי.

לימים, שהורי הלכו לעולמם, סעדיה לקח עלי את חסותו, היה לי כאבא. אני קשור אליהם מאד.

כעבור עוד כמה שנים שוב טלפון מעדנה׳לה.

״אבא חולה מאוד. בתל השומר. הוא יודע ששעותיו ספורות. הוא רוצה שתבוא להיפרד. ושלא תעז לחלל שבת״.

הגעתי אליו השכם בבוקר. הצצתי אל תוך החדר והייתי משוכנע שאחרתי את המועד. המשפחה עמדה מסביב למיטה.

ניגשתי אל עדנה, להצטער איתה

ואז הוא אומר בקול - ״בוא הנה…

אני צריך לבקש ממך דבר מה..״

״לא אכפת לי איפה יקברו אותי. כל מקום בארצנו הקדושה זה טוב. מבקש אני ממך שתקח קמצוץ מעפרה של כנרת ותניח אותה למראשותי״.

כדרכם של צדיקים, הלך סעדיה לעולמו ואני הלכתי לבית הקברות ומילאתי שקית עפר הארץ מבין שני הקברים של הוריו, וכפי שביקש הנחתי השקית למראשותיו״

***

   טבריה. מפונים.

הכינרת שקטה. קו האופק נעלם. השמיים מתמזגים עם הים בכמו ערפל.

תיכף נתפוס טברייני ונבקש ממנו להמליץ לנו על מסעדה.

שתי נשים מספרות לנו שהן מהמפונות. משלומי. נהג מונית מספר שעבודה אין. בתי המלון מלאים במפונים. תיירות אפס. יהיה טוב. על הטיילת ילדי מפונים דגים.

״למדתי, אומר עִילַי מדובב, ״כבר הרבה זמן שאנחנו כאן, ואני מתאמן״.

הטבריינים מתוחים. כיכר השוק ריקה.

״טבריה הקטנה״ אומר לנו טברייני אחד שממתין ללקוחות בחנות לצרכי צילום, תנסו שם אולי פתוח״. המסעדה נראית סגורה.

יעל מציצה ומאותתת למישהו שהיא מזהה בפנים.

״פתוח?״

״עובדים על חצי קלאצ׳״ אומר רפי אודיז, הבעלים כבר 40 שנה. הוא יושב אל שולחן בכניסה ומכין פפריקה עבודת יד.

אחרינו מתיישבת עוד משפחה.

״זה הרואה חשבון שלי״ אומר רפי.

האוכל מעולה. המנות נדיבות. השירות מקצועי.

רגע לפני שיצאנו מביאה לנו המלצרית שקית קטנה של פפריקה מתוקה עבודת יד מטבריה.

***