קיבוץ יזרעאל ונצרת

״מן האניה אל הכפר” - זו הייתה התכנית. 

בלילה. 

דּוּךְ

מתוניס, ממרוקו מפולין, אל אדמות הטרשים של חבל תַּעְנַךְ. באוניה ובמשאיות, 

אל נִיר יָפֶה, גָּדִישׁ, אֹמֶן ומְלֵאָה. שמות תנ״כיים לישובים בְּעִנְיָן תבואה. והימים ימי קציר חיטים. והם נועדו כולם, המומים, לתקוע יתד באדמות העמק הוא חלום, בואכה ג’נין. 

ואני מתאר לעצמי את אותו הבוקר שאחרי. כשהתעוררו לחמסין. 

את ההלם. את הזעם. התסכול. החרדות.

זמן קצר אחרי שנחתו כאן עזבו רבים. הרוב. רק מעטים נשארו ודבקו באדמה. 

והימים ימי צנע. ״בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל־מָתְנַיִם וּפְנֵי כֻלָּם קִבְּצוּ פָארוּר״, שחוֹר כשוּלי קדֵרה.

הפולנים שרדו רק ימים ספורים ונטשו את הצריפים אל תוך המדינה. משלוח דחוף של יהודים ממרוקו איכלס שוב את בתי מְלֵאָה, עד יעבור זעם.  

בשלושת הישובים האחרים נותרו מעטים, שניסו לעבֵּד את האדמה, להתחיל מאלף. 

בית הכנסת שימש כמרכז החברתי. והימים ימי המחסור של שנות החמישים. המדינה עושה את צעדייה הראשונים.

היום בשלושת הישובים האלה שקט. נפש חיה לא נראית מסתובבת בין הבתים, ואנחנו מחליטים לנסוע לקיבוץ יזרעאל. אולי שם נמצא מקום, בו נוכל להתחיל את היום בשקט, על כוס קפה. העמק הזה יודע לחבוט באובך, בטמפרטורות ובשרב הכבד.

בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה

*******

הבוקר יעל התעוררה ואמרה לי שהיום הייתה רוצה לצלם בצהוב. 

שרב.

*******

והקפה של נעמי צהוב. מרגישים שם יד אוהבת. יד עם טאצ׳. יד עם לב. ואנחנו מתקבלים בסבר פנים יפות. בלי חשדנות. ״זהו קיבוץ שיתופי של אנגלוסקסים״ אומר לי קֵנִי, הרפתן, שהתיישב לרגע, לתבשיל, בקפה של נעמי. הוא ישמח להראות לנו את הרפת. את הבייבי שלו. מפעל חייו. 

כבר 46 שנים מאז נחת קֵנִי מניו זילנד ליזרעאל לרפת. הוא מראה לנו בגאווה את מיכל החלב החדש ״שלנו״. 40 אלף ליטרים !! חלב נכנסים לבקבוק הזה כל יומיים. והופ לתנובה. 500 חולבות אולי אני מגזים. רפת להתפאר. 

נורמה פרנקלין, גם היא בצהוב. היא הארכאולוגית שחופרת את תל יזרעאל המקראי, ועושה לנו סדר בקורות חייהן של השכבות, בכרונולוגיה שבין המאות והעידנים. ואני מתפזר ורואה בעיניי רוחי, את נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, מסתובב בתוך הכרם שלו, מחזיק בכד ״יין נבות״ משובח, ולא עולה בדעתו שאִיזֶבֶל הצידונית, אשת אחאב, שרוחצת במעיין, כאן למטה, תופרת לו תיק ופסק דין של מוות בסקילה. אני מדמיין את אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית, אשת דוד, שגם היא ידעה להעריך מה עושים המים האלה לעור הפנים והבטן. היא ידעה שמֵימָיו טובים. ואני עם שאול ויהונתן שמחנים כאן את גיסותיהם. אהבתי את שאול. המעיין הזה ראה פגישות דרמטיות, 

נורמה מספרת לנו את קורות התל והכפר זרעין שננטש במאי 1948 בתום קרב עקוב מדם. אני משוכנע שנורמה עוד תמצא כאן את קופסת התכשיטים אשר לאיזבל. מי יודע? מוזיאונים בעולם יהיו מוכנים להיהרג על מנת להציג את הטבעות והעגילים האלה ואת הענק ואת צינצנת הפוך שלה שהשתמרה בצורה מושלמת. 

וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ.

****

יש כאן סוד ביזרעאל. ואני כבר רוצה ללכת מכאן. 

״אנשים כאן נמצאים עמוק מאד בתוך עצמם״. קבורים היטב בחלקת האלוהים הקטנה שלהם.   

******

״בואי ונסע לשְׁנֶלֶר בנצרת״. אני אומר ליעל 

כבר המון שנים שלא בקרנו בה. 

שְׁנֶלֶר היה בית יתומים בסגנון גרמני, ולימים המחנה הצבאי של היחידה שבה שירתתי. 

״אין סיכוי שאזכור איך מטפסים לשם. הדרך הפתלתלה והתלולה ההיא״

נצרת גדלה והשתנתה ואין לי מושג איפה הפנייה אל המחנה. וויז יודע, ואנחנו מטפסים. פה ושם אני נזכר. קיר אבן. חזית של בית. 

הגענו ליעד. שער מחסום סגור ואין נפש חיה.  

נצרת של יום ראשון מנומנמת. אין את מי לשאול. אני מרגיש שהיעד מעבר לשער. 

אנחנו חוזרים. השוק. מתמזלת לנו חנייה מושלמת. בכיכר היונים שמול ל״כנסיית הבשורה״, יושב איש בתוך קלנועית. אפוף ביונים. 

״סעיד מחמוד סאפורי״. הוא אומר לי בהַטְעָמָה. 

״אתה מציפורי״ אני שואל אותו ומצביע לכיוון ציפורי,  והוא מאשר, בתנועת ראש, ושואל אם אני יודע מהו מקור השם ציפורי.  

אני לא יודע 

״זה בגלל ציפורה אשת למשה״. 

״ומרים״? הוא שואל.  הפעם אני הולך למשפחת בן עמרם ואומר לו ״אחות למשה״ 

״לא…״ הוא מחייך בשובבות ״מרים של הנוצרים. גם לה יש כנסיה בציפורי. גם היא נולדה בציפורי״

וַיֹּאמֶר לָהּ הַמַּלְאָךְ אַל-תִּירְאִי מִרְיָם כִּי-מָצָאתְ חֵן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃ וְהִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאתְ אֶת-שְׁמוֹ יֵשׂוּעַ

סעיד מרוצה מהשיחה ולמרות מוגבלותו הוא מתיישר. הוא מתמלא בחיוך ואומר

״מרים אחות למשה. זו שזרקה אותו לים. הוא לא קיבל חלב מאף אישה רק מאמא שלו. זה מאלוהים״. 

״…ואתה, מאמין באלוהים?״ אני שואל

חיוכו הטוב והידידותי הופך באחת להיות לחיוך של אכזבה

״אחרי כל מה שאנחנו מדברים? איך אתה שואל ככה?״

״בטח אני מאמין באלוהים. 

מי עשה את העולם 

מי עשה את הכוכבים

מי עשה את הכל

יש לנו תורה. ויש לנו את הדיתיקי חדתא  (הברית החדשה) ויש לנו הקוראן

כולנו מדברים על אלוהים,  על אותו אחד. 

ואומרים שלוש דתות מהשמים: יהודים, נוצרים ואסלמים (ככה אמר)

כל האחרים בסין ובהודו וב.. אלה רק מהאדמה. 

אנחנו מהשמים״. 

****

״יש לי ארבע בנות״ אומר לי סעיד. 

״אינתי אַבּוּ אלְ-בַּנַאת?״ אני סוֹנֵט בו. 

״אנה כמאן״ 

עכשיו אנחנו אחים לנחת. 

״הבת יותר טובה״ הוא אומר לי ומספר ״הבת שלי אחת עובדת בבית חולים, עוד אחת מנהלת בתנובה״. הוא גאה. 

״אבא שלי, פעמיים הבאתי לו בת, בשלישית אמר לי תעוף.״ 

״ואני עף. …כמו היונים האלה״. 

יוני 02, 2023