עמק יזרעאל

״הקבועים״, בבית הקפה ״במכולת״ של עין-הוד, מתקבצים להתחיל שבוע חדש. יעקב מספר שהולך לרדת גשם. 

״60%״, הוא מדייק את התחזית שלו. ״מאה אחוז שישים אחוז״. מִשהי מספרת שבשבת טיילה בעין אפק ואחר כך הלכו לאכול באבו כריסטו בעכו. 

יום ראשון, שש ושלושים, ולי אין מושג לאן נצא היום לפגוש את הארץ המובטחת והמדממת הזו. 

הרי החלטנו, שבכל יום ראשון נעוף לאן שהוא, כמו מוץ ברוח. ואני עוד צריך להירגע מהמופע של ליל אמש, ״פאנה פי אללה״, (Fanna-Fi-Allah) הרכב סוּפִי קווַאלִי, ולחשוב על הרעיון של המונוטוניות ועל המושג מִיסְטִיקָה, ואיך האיש ההוא, בשמלה הלבנה,  מסתובב ומסתובב ומסתובב, כבר עשרים דקות, ונראה שהוא איבד את מימד הזמן, והוא בכמו התמזגות והודייה. הוא לא כאן. הוא לא מאבד את ׳הבתוך עצמו׳. 

סוּפִים. 

ממְנַשֶּׁה ליִשָּׂשכָר ממְנַשֶּׁה ליִשָּׂשכָר ממְנַשֶּׁה ליִשָּׂשכָר, חשבתי האם גם נופים יכולים להיות מונוטונים. 

יצאנו לדרך. האם הגשם שיעקב הבטיח יהיה גם הוא מונוטוני. 

החיטה בשדות עין-השופט כבר בֵּשֶׁלָּהּ. ילדי בית-ספר מלקטים, בשולי השדה, אלומות קטנות של שִּׁבֳּלִים לשבועות. ואני נזכר באהבת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, ״…אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים…״

***

אסנת, האמא של מנשה, אני בטוח, הייתה מאושרת לדעת שבנחלתה, ביער אלוני התבור הקסום, מתחולל דבר, מִיסְטִי, בשעה הזו, במזג האוויר הזה, באור הזה, בנחלה הזו של מנשה. 

אָסְנַת הייתה שמחה לראות, את הפרות השמנות והאדומות, שמסתובבות כאן. לשמוע את הירגזי ואת המיית הזרזיף. ואולי גם לראות חזיר מגושם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, מבוהל, שהפרענו לו, ממהר למסתור.

פרה אחת, אדומה, 057, משגרת מבט עצל אל יָעֵל הצבעונית, שמנסה לצלם אותה, ומחליטה לגלוש אל אפיק הפלג. 014 מצטרפת אליה, בעצלתיים. הן לא מתרשמות מאתנו יתר על המידה. הן מלכותיות. נבדלות.  

הזרזיף, שמחמיר לגשם, מעצים את צבעי האדמדם של העדר ואני תוהה עם מדובר בפרות אדומות תנ״כיות, שהפך להיות לענף משתלם בקיבוץ מופרט. פרה אדומה שאֶפְרָהּ, יטהר את מי שטומאו, רַחְמָנָא לִיצְלַן, בקירבה למת. והם יגיעו לעיתים קרובות, משגיחי הטוהר והכשרות, לבדוק ולאשר. 

****

חצינו בהקלה את הכביש שמוליך לאַרְמָגֶדוֹן ואנחנו שוב בדרכי העפר הטובות. תודה לאל שעוד נותרו כאן כמה. עידן האוטוסטרדות והבטון המזויין. שאסורים בהחלט בהנאה שבנסיעה איטית. 

הלאה הכבישים הסלולים. 

אנחנו חוצים פלג קטן. מחפשים דרך בטוחה בבוץ. הרדופים. רק לא להתחפר. עברנו, ושוב הנופים. ושוב אופק. הצבעים. השקט. הממכר.

פנינו לסוּלֶם (سولم) 

לא טוב היות האדם רעב. עצרנו בחנות, לקנות קצת ירקות, גבינות, ותמרים ונקלענו לשיחה עם אחמד זועבי, ״אשכנזי״ הוא אמר על עצמו, ״רק חזרנו מכרתים״. הרגיש שם בית. ״אנשים מלאים בטוב״. אשתו בהריון. בחמישי. בן. הקלה. יש בבית עוד מתוקה אחת בת חמש. אחמד מסביר פנים באופן יוצא דופן, פתוח לספר על עצמו, משפחתו וחלומותיו. מתעניין בנו גם הוא. הבחורה, שנכנסה לחנות, גם היא יוצאת דופן. ביופייה ובחיוכה המרהיב. יעל משכנעת אותה לתצלום פורטרט ספונטני. הנערה מתקשה לחייך מחוץ לחנות, באוויר הפתוח.

זועבי אוהב את המפגש המפתיע והאחר, ובזכות שהכרנו את הפָאקוּס ואת שזיפי הבוסר הירוקים עלינו מדרגה ביחסים. ״תבואו עוד״. נפרדנו בלבביות. התענגתי על הפָאקוּס, המלפפון השעיר, שבעצם הוא סוג של מלון. ולקחתי עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

חוצים את נחל יששכר. 

״אהבה היא כמו נהר של אש, שכדי לעבור אותו צריך קודם לטבוע בו״ יעל מצטטת את שציטט אתמול האמן הסוּפִי, מתוך שיר עתיק ימים של ג'לאל א-דין רומי. ״אחרון הנביאים״ יגיד עליו רבי אברהם בן הרמב“ם, הבן של..

״באה האהבה ושללה ממני כל דבר זולתה. התודה לאלוהים שהֵמִסָנִי כּהָמֵס סוכר במים״

****

קיויתי לפגוש טרקטור ענק שיקח את יעל לתלם אחד או לפס אחד של קציר, שיפלוט אחריו קֻבִּיּוֹת ענק של קש ויותיר בקרבו את החיטה הטהורה. 

אך אין נפש חיה. 

ותודה לבני מולדת,  שהשאירו שולחן אל הנוף, שעליו נאכל את ארוחת הבוקר שלנו וכבר אחר הצהריים. תענוג.  

>>>

ואז, כשכבר היינו קרובים ממש למצודה הצלבנית, התגלה לעינינו המחזה. חבורת נערים צוהלת

, משתובבת ומתפלשת בתוך פס ארוך של גרעיני חיטה, שכיסה את דרך העפר, שכפי הנראה נשפך ממשאית. על כלי הרכב של הקבוצה היו מונפים דגלי ענק של כחול לבן. והם התפלשו בחיטה, העיפו ממנה לשמיים ולכל עבר והרוח התגברה.  

״הנערים בטיול ג’יפים״.  אלעזר גנות, ראש הישיבה, מספר לנו על הטיול ועל הדרך. ״כעת נצא אל תצפית הנוף המדהימה״ עמק הירדן.  הגלעד. והם יסיימו את היום, על קברו של מאיר הר ציון, הלוחם הנודע שחי ממש כאן, כבן הארץ ואיש האדמה שכל כך אהב.  

השונמית לדוד, והאשה הגדולה משונם, לאלישע, והאשה הגדולה ממרחביה, היו ויהיו לנו לעדות.

יום שישי, 12 במאי 2023