עמק האלה

עמק האלה - בקצה נַחָאלִין, בקצה ביתר-עילית - סרג׳ פלדמן זיכרו לברכה

בסוף עוד יִסְתַּבֵּר שהקוֹמְבִּינַצְיָה שבין מים-סלע-קרקע, היא השכל האלוהי הטהור. היא התשובה לשאלה, מדוע לצמוח ולִקְמוֹל על האדמה הזו?, מדוע להיות קשורים אליה בעֲבוֹתוֹת? מדוע, דווקא כאן? מדוע דווקא בנו בחר מכל העמים, בואך ירושלים.

*****

חשבנו שנכון יהיה לִתְעוֹת בדרכים לגִּזֹה, אולי המושב הכי קטן בארץ, אולי שם בגִּזֹה הקטנה, נדע יותר על הֱיוֹת הָאָדָם טוב מנעוריו או על היותו חרא חסר תקנה.

אנחנו לא ממהרים. חמש הדקות, שקיבלנו להיות כאן, גדושות וחלולות וממתינות ליד המקרה.

***

את עַתַּי יֹפֶה, פגשנו בנתיב הל״ה, כשהוא כורע על האדמה ומטפל בעדינות, בקבוצת שרכים שצומחת מתוך סלע. והוא, כל כולו, מרוכז בעולמו ובעולמם.

הוא מזדקף אלינו ומחייך. לפעמים גם אנשים בודדים יעדיפו הפרעה מטלטלת ומבטיחה, על שוב שוטטות באפלה מוכרת ומגינה. אני אומר לו ״אתה צריך לקבל את ״פרס ישראל״ על הדבר הזה״.

 הוא מחייך וממלמל משהו.

״מה פירוש השם עַתַּי?״ אני שואל

״…וְאַחֲרֶיהָ לָקַח אֶת־מַעֲכָה בַּת־אַבְשָׁלוֹם וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אֲבִיָּה וְאֶת־עַתַּי וְאֶת־זִיזָא וְאֶת־שְׁלֹמִית: דברי הימים ב״, הוא מכיר את השאלה היטב והתשובה מוכנה ושְׁגוּרָה בפיו.

עַתַּי, כבר יותר משישים שנה בנְתִיב הַל“ה. יותר משישים שנה בחלקת האדמה הזו, מפעל חייו, שבמו ידיו יצר בה את הגן הבוטני והאוסף המעודכן ביותר של צמחי ארץ ישראל. שלושה דונם מסולעים, שהיו פעם חורש טבעי. והוא דחס לתוכם, מעשה ידי אמן, יותר מ - 700 מינים של צומח ארץ ישראלי איש איש במקומו..

הוא ליקט צמחים מכל מִינֵי מקומות וחבלי ארץ. את הנימפאה התכולה הביא מאזור עין אפק, מעיינות וביצות הנעמן, את הקטלב הענק, הוא מצביע על קטלב אולי 15 מטר גובה, הביא, כשתיל בתרמילו, מהכרמל, את המרסיליה הזעירה מכפר יהושע, מהגן הבוטני של מנחם זהרוני, המורה האגדי, שממנו למד לאהוב את אדמת המולדת המסתורית ואת הצומח המתבקש מתוכה.

אני מרגיש שאני עומד בפני הרצאה מאלפת על צמחי הארץ, שמעולם לא ראיתי ולעולם לא אראה. ואינני בשל לה.

עַתַּי הגיע לנתיב הל״ה, כחייל נח״ל, בשנות השישים המוקדמות והקיבוץ אפשר לו להתעסק בהובי שלו ובנוֹי המשק להתפאר. אחר כך היה למורה לביולוגיה.

״אתה רואה את הקטלב הזה?״ הוא ניגש אל עץ ומניח עליו את ידיו. ״הקטלב הזה כבר היה מת ומתייבש. גזמתי אותו והנה הוא מתאושש וחוזר לעצמו.״

אסור לוותר. ״לקח לו 12 שנה להתאושש והוא עדיין מתחזק והולך. מוכרחים סבלנות.״

 ****

הלכנו להכין לעצמנו קפה בחלקת בַּתָה ירוקה, מעל לשדה תירס, שרק החל לבצבץ. חלקה שנראה שלא זָמְרוּ ולא עדרו ולא גזמו בה, שהעלתה שָׁמִיר ומרווה והנה האֵזוֹב המָצוּי, הוא הזעתר. וגם קוצים ודרדרים והקיפודן, ממתינים פה לתורם.

עוד הקפה רותח את ׳השביעית׳, ואברם מגיע. בהתחלה סירב לקפה. לבסוף התיישב וסיפר שבא מירושלים, משכונת ״בית ישראל״ החרדית ושהוא יכול רק לשכב ולא מסוגל לשבת, אולי יצליח להישען על מרפקו.

שיערו זהוב מניקוטין, פאותיו הלבינו וזקנו מפוזר, ציפורניו כסוסות והוא לבוש חרדי אַסְלִי אֲחוּשִׁילִינְג, מרושל משהו. הוא מטייל. והפעם בא לחקור את נפילתם של הל״ה.

״נודע לי על הפרשה הזו רק לפני כמה ימים״, אבל אנחנו נקלעים לשיחה על יוסף ואחיו ועל המסתורין מסביב למעשה ראובן. והסוד המשפחתי. ושבטי ישראל כמה היו 12 או 13

***

בסמוך לשער הקיבוץ שתי אנדרטאות, זו לצד זו, לזכר ה-35. על כל אחת מהן חקוקים שמות הנופלים. האחת צנועה והאחרת בומבסטית. המחלקה, 35 הלוחמים, שהיו בדרכם לסייע לתושבי גוש עציון הנצור. לרוע המזל התגלו, לא רחוק מכאן, וכולם נהרגו בקרב, מאות מתושבי הכפרים הערבים שהתקבצו עם פרוץ השמועה ובאו להרוג, לשדוד, להתעלל ולהשחית את גופותיהם של הבחורים.

״פליט לא נותר, ולא נודעה אחריתה״

"מַחְלֶקֶת הָהָר הַאִלֶּמֶת״.

״המחדל״.

״...לֹא בָּגַדְנוּ. רְאֵה, נִשְׁקנוּ צָמוּד וּמְרוּקָן כַּדּוּרִים, אַשְׁפָּתֵנוּ רֵיקָה״.

״מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי ישראל אלה דרכו עליה!״

*****

 את גרייס אספנו, כשהרימה יד לטרמפ, בסמוך למושב מטע.

ילדת פרחים, הִיפִּית, לבושה ומסופרת בהתאם. גם היא תּוֹעָה בדרכים, אולי לעיתים אבודה. חיה במכונית, מתרחצת באחד מששת המעיינות בסביבה. משתינה בטבע. כבר לא נערה אבל גופה צעיר. מסתובבת בעולם מלמדת יוגה כוללנית ופרטנית, באין ספור מקומות ומחפשת קהילה עם פוטנציאל. שהעיקר תתנגד לבורגנות ולמוסכמות חברתיות. קהילה שתקבל אותה. שתהייה ידידותית לסביבה, מחפשת שלום בכל מחיר. דוגלת בשוויון ואהבה. היא מספרת בשטף. ואני מרגיש שהיא מתקשה וכואבת. היא רוצה להצטלם, מתמסרת למצלמה ושוכבת על האדמה, כמו בת-בית, יחפה. פורסת את כפות ידיה לשמים ולשמש העולה.

****

נַחָאלִין, חוּסַאן, ואדי פוקין, צוריף אל-גַ‘בְּעָה גבעת הקרב, גוש עציון.. ובסמוך צור-הדסה ובֵּיתָר-עִילִּית, הרי יהודה בתפארתם. עמק האלה. שאול, דוד המלך ״וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים…״

*

ביתר עילית. אנחנו בפנים. מטה יהודה. יעל מבקשת להגיע עד לקצה הישוב. ״משם אפשר להסתכל פנימה״

הרחוב הראשי משנה את שמו בכל כמה עשרות מטרים. לא בגלל שהסתיים, אלא בגלל שמכאן והלאה מתגוררים בו ניואנסים אחרים של מומחים לתורת משה וישראל. ״כף החיים״ ומייד ״הרבי מלובביץ׳״ ליד הקופת חולים ״הרב צדקה״ ואחריו ״חזון איש״ ״החכם סאלם אל שבזי״

״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״.

כולם ממהרים, גם נהגי האוטובוסים צופרים אלינו להזדרז.

חסידים, ליטאים וספרדים "בכל דרכיך״ ובלבד ״ה‘ אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד״

*

כמעט בקצה ואנחנו פוגשים שני בחורי ישיבה (תיכוניסטים) בהתחלה חשדנים, אחר כך חייכנים. גוון פניהם חיוור, יצאו לרגע לשאוף אוויר, אוחזים בכוס קפה מפלסטיק, תיכף יחזרו לחברותא, להמתין לשיעור של הרב. מסכת גיטין. גמרא. וכשאני שואל את הנער אם הוא ממתין בקוצר רוח שהשיעור יסתיים כבר, הוא מודה ומבקש את סליחתנו ללכת.

*

נַחָאלִין וביתר עילית נושקות זו לזו. רק ואדי מזוהם מפריד ביניהן. אפשר לשמוע את נהמת הכפר הענק והצפוף ואת קולות העיר השוקקת. אישה אחת צועדת לצרכי גוף-בריא. כלב עצבני רץ לפנייה.

״הוא שומר עליך, הכלב הזה״ אני אומר שואל לה.

״כן, …לא, …השם שומר עלי״, היא מחייכת.

״ואיך היחסים עם אנשי הכפר?״ אני שואל אותה.

״הם מסוכנים, הם כל הזמן פולשים״

ביתר עילית חיה ונושמת ונכנסת, כמו בכל קיבוץ, אלה לקרביים של אלה.

*

אבירם, מפקד חוליית המשמר, במחסום לנכנסים לבית״ר עילית. הוא אוסף את הצוות לתדריך ומודיע שאין יותר לא-סביר. פעמיים אמר לחוליה שאין יותר לא-סביר.

״ברור לכולם״?

״ברור״

 החוליה מזוודת היטב. אפילו את שמם רקמו להם באפוד.

״לא חסר לנו כלום״.

אבינועם סגן מפקד חוליית השלושה, החוזר בתשובה, כנראה היה פרא אדם בצעירותו, היה חילוני עם כל השפיל, לפני לא הרבה שנים טייל הרבה בהודו ובמזרח ולא פעם כמעט ונתפס, כשגוש של חשיש משובח בתרמילו.

ואֵלִי מתן, שהיה דוס לייט והתחזק, והוא מתקין אביזרי מכוניות, רואה חיובי. ומתגעגע להוריו בלאס וגאס, אולי, בבוא היום, ירכוש צמוד-קרקע בצור הדסה, החילונית והמאפשרת הֱיוֹת הָאָדָם בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ.

 ***

עכשיו פתאום אני רוצה לחזור לחלקת האלוהים הקטנה והחלולה שלי. עכשיו.

***

מוסטפא, בקפה של קאלו, מקבל אותנו באַהְלַא וּסַהְלַא לבבי. מאפים לוהטים וריחניים כבר מסודרים על המגשים בטורים, איש איש במקומו. סככת הגשם כבר פרוסה מעל למדרכה, למעשנים, שיתקבצו כמצופה.

וביכום אכתר - ״אַהְלַן ביכ״ אני משיב לו כמו שהוא לימד אותי כבר אלף פעם ואני שוכח.

שרון מרימה את העיניים מערמת העיתונים ואומרת ״בוקר״. קורין, מניחה את הסיגריה, נאחזת בהליכון, מורידה את מסכת - מה שבטוח בטוח, קמה ומחבקת. הקפה שלנו כבר מוכן.

יעל מקבלת שיחת טלפון. מבקשים ממנה לבוא ולצלם בניר עוז.

****

יום שישי 26 ינואר 2024

*********************