עין החורש

עין החורש 

והימים קשים מנשוא והעננה עוד רובצת על הלֶבַנְט. 

יעל, רעייתי, אומרת, שעולם האסוציאציות יִשֵּׁר קַו עם המלחמה, וגם הלב שלי מפרפר. 

יום שישי, 17 בנובמבר 2023

אמא שלי הייתה מספרת, שברכבת מאיסטנבול לפלסטינה,  הקבוצה לא הפסיקה לשיר. היא סיפרה שבמסעדה בחַלַבּ הם קבלו מרק בטעם גן-עדן, בקערה ענקית, ושזה היה בדיוק מה שרצו, על אף שלא ידעו לבקש בערבית. וגם מלפפון, עגבניה ופיתה קיבלו. וככה, מאז, אצלנו בבית, המרק תמיד יהיה לוהט ובכמות גדולה, ובצלוחית קטנה, פיתה ומלפפון ועגבניה. והמלפפון לפעמים יהיה חמוץ.

למחרת, לפנות אור היום, עברו במנהרה של ראש הנקרה, והקצין הבריטי שאל אותם What is the situation in Istanbull  והם ענו GOOD GOOD 

כעבור עוד כמה שעות ירדו מן המשאית והתקבצו ליד מגדל המים של עין-החורש.  קיבוץ.

אמא שלי, רוזה, שישבה ליד דוד הנהג, אמרה, שהדרך היתה כל כך יפה וגם הַסָבְּרֶס.  

״עד עצם היום הזה״ אומרים בקיבוץ, דוד התאהב מייד, ורק פה ושם הסביר קצרות על הנופים, בעיניים נוצצות.

  ״no se le siente la boz”

(לא יצא לו הקול) אמרה אמא לחברות. 

כנראה שהוא moi verguensozo (ביישן).  

ריח פרדסים. 

ואז קרולינה הופיעה. והאמא שלי התחילה לבכות. גל של געגועים לאמא שלה, ברטה. והיא מיששה את צנצנת הדוּסֶה חבושים, שאמא שלה דחפה לה לתוך התיק, רגע לפני שנותקו. היא נישקה את השעון, שהאמא שלה הסירה וענדה לה ושתיהן בכו ללא קול. 

קרולינה מונתה להיות המדריכה, בזכות הלדינו שידעה, עוד מבית האבא שלה בבולגריה. ״בדרך כלל דיברנו בספניולית, את הסודות שלי דברתי אל קרולינה בבולגרית. לא צריך שכולם ידעו״.

ככה טיפחו אמא וקרולינה 70 שנות אהבה ואמון זו בזו. עד שהלכה לעולמה. 

***

השבוע עלינו אל הקבר של קרולינה, שבתוך חורשת האקליפטוסים בעין החורש. 

וגם פקדנו את הקבר של יעקב אדטו. הוא יקוֹב אדטו, שנרצח באש מקלעי הכלניות, שירו באנגלית אל תוך המון הישוב. מכל ישובי הסביבה התאספו אלפים לפרוץ את המצור שצרו הבריטים על קיבוץ גבעת חיים. ב-26 בנובמבר, 1945 

שמונה הרוגים ספרו בקיבוץ באותו יום זכור לרע. ואני חושב שבאותו היום אמא התבגרה. הבריטים נסוגו והמעפילים שהסתתרו בגבעת חיים היו לְמִשֵלָנו.  

יעקב אדטו, מקבוצת התורכים, נהרג על האדמה הכבדה של עמק חפר והוא יחף מנעליו. בן 17 היה. ואני חושב שבאותו היום הייתה קרולינה לשכולה.

*********

עמי בארי, הבן של קרולינה וסַנְיה, ניצב איתנו באנדרטת חללי המצור שהוא מטפח. ריח תחמיץ המיצים של המפעל הקיבוצי, רובץ על הדקלים והברושים שנטעו לזכרם. לפני שנים.  

״ניפגש ליד מגדל המים״, המרכז התוסס של הקיבוץ של פעם. ״כאן הייתה פעם בריכת השחיה״ המרובעת. לתחרויות שחיה ולהשקיית הפרדסים. ״וזה היה הבית הבנוי הראשון בעין החורש״, הקוזק בנה אותו לאהובתו, שאמרה, או בית בנוי או אני לא באה. לא רוצה צריף עץ.

והיא באה. ומתחת לפיקוסים לא צומח כלום. והנה המזכירות שהייתה פעם, גם היא, לב פועם, ״תיכנס בדלת השנייה משמאל״ אומר לי עמי ופניו אומרות קונדס. 

ורדה, הבת של דוד, מתרגשת כמוני. ״בפעם האחרונה שנפגשנו״, היא מזכירה לי את הטיול בירושלים, 

כמה ימים אחרי המלחמה ההיא - ״טיול זכור לטוב״.

***

ילדים צוהלים, כנראה חוזרים מבית הספר, מתרוצצים מתחת לדגל המדינה המונף בחצי התורן. קריאותיהם מהדהדות.  אני לא מצליח להבין מה הם קוראים זה לזה. 

משהו תלש תמונה מעל ללוח המודעות.

אני שואל על הקיבוץ 

ועמי אומר שהקיבוץ בסדר. ״בסדר גמור״. מופרט לעילא ולעילא ״מצב כלכלי לא משהו אבל בסדר״. 

קַדְרוּת.

ויטקה קובנר, אשת לאבא קובנר, אמרה,  ״שווה לחיות בְּקיבוץ,…ככה אפשר לחיות בכל מקום. ואם ככה, זה כבר לא קיבוץ". 

האם הנאמנות ההיא, של פעם, לאדמה ולרוח, נשחקה כאן? 

הרהור מסוכן.  

ואני רוצה לראות האם בחדר האוכל הישן עוד תלויות התמונות של סטאלין ולנין, ומרקס ואנגלס, ואני מדמיין את קבוצת הנערים ההיא, ביום האחד-במאי, מתכנסת כאן, ליד מגדל המים, לנסיעה לחדרה, למצעד הגדול. לצווח בגרון ניחר. להניף ידיים. לתופף ולצעוק לשמיים. "פועלי. כל. העולם. התאחדו. פועלי. כל. העולם. התאחדו" . 

**

אנחנו משחררים את עמי לנוח, מבטיחים לבוא להיפרד בביתו,  אחרי שנשוטט קצת, בשבילים של עין החורש.

אנשים טובים מסתובבים כאן ללא קול. איש איננו מתעניין לדעת מי אנחנו, אל מי אנחנו. ולמה. 

מצאנו את עצמנו בבית העלמין. 

בִּמְכוֹרָתָם. בִּמְכוֹרָתָן. 

***

ביתם של עמי ומזל רעייתו, יפה וצנוע. עמי מתרכך. עידו הנכד, אוכל. תיכף יצא להתרוצץ. יעל מבקשת לצלם. הם נענים. 

חפצים, ציורי מקור, כלי עבודה ענתיקה, מצלמות, גינה במידה,

דגל המולדת. 

יעל מבקשת שאקח אותה לשורת הבתים שבסמוך לגדר  העוקפת את הקיבוץ. מישהו הניף שם בביתו דגל מוגדל, של ארצות הברית, לצד דגל המדינה. הרוח מסרבת לנופף ולטלטל את הדגלים. 

דגלים שמוטים. 

העננה רועמת ואני מרגיש שתיכף יפול מבול. אבל טעיתי, קשת מרהיבה הופיעה בשמים, רגלה האחת מונחת על טול-כרם והשניה בשדות עמק חפר. 

17 בנובמבר 2023