מאה שערים

״מי שיכול למכור שימכור, ומי שלא יכול למכור, שישאיר הכול ויברח מכאן, כשרק תרמיל על שכמו.״ ככה אמר בזמנו האדמו“ר, רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין, המכונה, "צדיק יסוד עולם".

***

מחר תענית עשרה בטבת. והחלטנו לצאת אל סמטאות שכונת גאולה בירושלים. לראות את המענים את עצמם, ואת אלה המחפשים משמעות. שנאמר: ״בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ״ - מלכים ב׳, כה, א׳

***

יעל מודיעה שהיום תצלם רק בשחור לבן, כי עכשיו משבר זהות, שלא היה כדוגמתו, ואנחנו בין תקווה ליאוש, והזריחות בימים האלה ובזמן הזה, כל כך יפות בירושלים.

מחר, אני רושם לפני, יחול גם היום הקצר ביותר בשנה. ולדידי מתחיל הקיץ. השמש בא.

***

שכונת גאולה ואחיותיה תוססות. כיכר השבת הומה. כולם ממהרים.

יעל מצלמת. היא מתעניינת בתעתועי אור וצל. היא מתבוננת וממתינה לילדות, נשים קטנות, שחוזרות מבית הספר, יד ביד עם אחיותיהן הקטנות. ואני נמשך אל מודעות האבל, אל ההודעות הכתובות לציבור המאמינים, ואל הפַּשְקֶוִוילִים. אלה מלמדים, לטעמי, על הלך הרוח של הציבור הזה. בעת הזו. במקום הזה.

אף אחד לא מעז להוריד או להדביק על פשקוויל שכתובה עליו מילה אחת ענקית ומסביבה מילים קטנות. ״מהוסיאטין״. ובקטן, צריך ממש להתקרב ולקרא שהקהל מוזמן להשתתף ב”יוֹרצַיְיט“, יום השנה, במלאת ע״ה שנים, לפטירתו ״לגנזי מרומים״, כמו בכל שנה, עד לביאת הגואל. "צדיק יסוד עולם“, אמרו עליו.

בפשקויל כתוב עוד שה“יוֹרצַיְיט" יתקיים בנר החמישי של חנוכה, יערכו תפילות, דרשות ועלייה לקברו בטבריה, בסימן ״מצמיח ישועות״.

סעודת הילולא מובטחת ולציבור הנוסעים באוטובוסים לטבריה ״יועמד כיבוד קל להחיות נפש כל חי״.

****

 ״השנה היה מוצלח במיוחד, ממש התעלות נפש״ אומר לי אפרים, חברי הטוב, שחמק מהחברותא, בישיבת מיר, לפגוש בנו לזמן קצר, ולבשר לנו בשורות משמחות ביותר. הוא מחבק אותי שוב ושוב ומנשק בהתרגשות. יעל מרסנת את עצמה, לנוכח המון האברכים הסקרנים שמסתובבים ברחובות, הסמוכים לישיבה, מעשנים ומפטפטים.

היא מבקשת מאפרים לקחת אותנו לרכוש מזוזת מהדרין כשרה, לסטודיו החדש שלה, ואפרים מאושר לקיים עוד מצווה, להבטיח לעצמו סיכוי לחיי עולם הבא. וליעל השגחה.

״דקה הליכה״, בצעדים הגדולים והזריזים של אפרים, ואנחנו ברחוב בית ישראל, ב״כתר מלוכה״, המקום האולטימטיבי, לרכישה שיפוץ וקבורה של תשמישי קדושה. מסוג יודאיקה.

עכשיו הם מדברים ביניהם ביידיש, ואני לא מבין אפילו מילה אחת, ויענקל׳ה הבן, דור שלישי, ל״כתר מלוכה״, מחזיק אותי, לא יודע למה, בכפות ידי, ואצבעות ידיו קרות, דקות ולבנות. הוא מקשיב לסיפורי הגדולות והנצורות, שאפרים מספר לו אודותי, מן הסתם.

כעבור זמן קצר אפרים נעתר לקריאות המצוקה של הגמרא, ונפרד מאיתנו בהתרגשות, משאיר אותנו בידיו הנאמנות של יענקל׳ה והנער המתלמד. השותק.

***

יענקל׳ה מסביר לנו על סוגי הקלף, הכתב, והמידות של המזוזה, ויעל מתבקשת לקבל החלטות הרות גורל. הוא מספר לנו מדרש על הכתב שנחקק באבן על ידי האלוהים בלוחות הברית ועל מ"ם סופית ועל סמ“ך ואני נמוג, ורואה אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר ואת עזה העָשֵׁנה;

הוא מגלגל את הקלף בזהירות מעשה ידי אמן, אוטם אותה בניילון, מדביק ומכוון את האות ״שין״ לחזית, כך שתיראה, כי אין חשוב ממיקומה המדויק בקביעת המזוזה.

***

במסעדת ״הפתיליה״, שבסמוך ל״מאפיית נחמה״, אנחנו מצליחים לתפוס שולחן לארבעה. שוטר משמר הגבול, חמוש, וחברתו, מתיישבים גם הם בסמוך והלוחם מבקש מהמלצר-טבח, מרק עצם וחצילים מטוגנים. אני מאמין לו ומבקש את אותו הדבר. יעל מזמינה מרק קובּה סלק אדום ולידו כמה פרוסות חצילים מטוגנות, בתוספת רסק עגבניות, ״לשים מלמעלה״, והיא מאושרת ושוקעת לשיחה גבוהה, עם כמעט מוסמך, לרבנות, חבדנ״יק, שכבר התקבל להיות שליח חב״ד באוניברסיטה מפורסמת בארצות הברית. אני לא מסוגל להבין את המילים ואני בוהה אל הרחוב.

״את האיש הזה, שאני רואה ניצב קרוב למסעדה, כבר ראיתי בשיטוטנו, יותר מפעמיים״ אני אומר לעצמי. והוא מַיְשִׁיר מבט.

יצאתי אליו ובקשתי ממנו להצטרף אלינו.

הוא מסרב.

״אנחנו כבר ראינו זה את זה״ אני אומר לו והוא מחייך.

הוא אומר לי את שמו. ישראל שלום לזרוביץ.

הוא יודע את שם אימי.

צעירים מביטים בנו ומתלחשים.

הוא מחייך. ״ראיתי שאתה מתעניין ברבי ישראל מהוסיאטין״.

זקנו מקורזל ובגדיו רישול. אני מחבב אותו ואנחנו משוחחים על המצב ועל עתיד האומה המפולגת. הוא מקשיב רוב קשב.

כשמישהו מושך את לזרוביץ לשיחה פרטית ״לרגע״,

יענקל׳ה מופיע. ״רק להגיד, שמדובר במקובל ישראל שלום לזרוביץ״.

יענקלה נרגש, ״יש אומרים גדול המקובלים, יש אומרים נביא.״

״הוא כמעט ולא יוצא מחדרו שבמקלט הכולל״.

וכשלזרוביץ בדרכו אלינו, אל הפינה בה עמדנו, יענקלה עוד מספיק להגיד ״תיכנס אחר כך״.

״בפגשי אותך, בן ארץ מרחקים, זרה כה לי, ולארץ הורתי. לשמע שפת עבר, המלאה ממתקים, כרגע את בן אחי מצאתי" הוא מצטט את "צדיק יסוד עולם״ מהוסיאטין.

״ומה לכל אלה ולמצוקת המולדת בימים האלה במלחמה.״ אני מאבד קצת את הסבלנות אבל מרגיש נטוע.

״תשמע, ידידי, האברכות היום משתנה להיות, מתחנת מעבר בעולם אפור, אל חיפוש אחר משמעות עצמית. על אברך להחליט לאן פניו מועדות. אם יתגייס לצה״ל וישרת באהבה, יגדלו סיכוייו להתקדם ומעמדו יעלה בקהילה.

״הרי מכל האברכים האלה, שמסתובבים כאן אפשר היה להקים שתי אוגדות לוחמות״ אני אומר בליבי.

"האחדות חשובה מאין כמוה״, הוא אומר - ״ללכד את כל חלקי האומה בקשר חזק וקיים לעד“

״הם יסרבו, הם יגידו ״צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה”

״בתוך שנים ספורות עלינו לטובה, כל אלה שאתה רואה כאן חיילים״.

״והרבנים?״

״יצטרפו גם הם. אחר כך יבואו רבנים מתוך החיילים״

״40 שנה זה הרבה זמן״

״הרבה פחות, זה כבר מתחולל״.

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם

יענקלה אומר לי ״הלוואי״

הוא אומר ״ישראל שלום נביא״

***

היום שישי 22 לחודש דצמבר

י׳ בטבת ה׳תשפ״ד -

גאולה. מאה שערים.

****