לוזית

בודידה. לוזית. סטף. 

בּוֹדִידָה - בית בד קטן חצוב בסלע

***

זהו מבט זעיר על הפוגה לרגע, של רוכבי אופנועים. על רוכב פִּרְדָּה, נער,  בדרכו למפרזל בעין-ראפה. על מפגש עצוב עם רוכב אופניים עקשן, שהיה לטייס קרב, בחיל האוויר, והיום נטועות רגליו העיפות ביראה, עמוק באדמות לוזִית. עמוק במולדת. בתוך כרם זיתים מצומקות, שלא נמסקו במועדן, כי ככה האדמה אומרת וכבר היו כאן אין-ספור מלחמות. 

יום שישי, 24 בנובמבר 2023 - 20:30

המקום של סיבוני הומה מפה לפה.

על הכביש, הצמוד למבנה הַאֲרָעִי, חונה שורת אופנועים ארוכה ונוצצת. הרוכבים כבר יישובים, מסביב לשולחנות, ופניהם לנוף.

מסוק צבאי נוחת במנחת בית החולים הדסה עין כרם שמעבר לוואדי. הנוכחים משתתקים. 

שלושה אופנועים חדישים נעצרים על שול הכביש. הרוכבים מסירים את הקסדות המשוכללות. 

רוכבות. 

השלוש מורגלות ומודעות לשלל המבטים, שננעצים בהן, ומזדקפות. כל אחת מהן לובשת חיוך מריר, ואולי אני טועה ומדובר בחיוך לשלום. ייתכן גם חיוך מתריס. ואולי אני טועה שוב, וזהו חיוך מנצח של מי שלקחו את גורלן בידן. 

יעל מבקשת לצלם. 

הן נענות. 

יעל שואלת למה אופנוע?

חגית מספרת, שכשחלתה בסרטן אמרה לעצמה ״אם אצא מזה אני קונה אופנוע. …לא יודעת למה״. 

גם מכוניות נעצרות כאן לעיתים, הרי מדובר במקום מוכר. סיבוני אומר לנו שהוא כאן כבר 46 שנים. בהתחלה רק שתיה וארטיקים. עכשיו סנדוויצ׳ים, שקשוקה ושניצלים. והקפה, בבלנד משובח ומותאם לגובה של 630 מטרים מעל פני הים. בטמפרטורה של בין 85 ל 90 מעלות בספל. 

מן הוואדי עולה משפחה, ודוחקת בילדים להתקדם. חמישים המטרים האחרונים שעליהם נאמר, עוד לא רואים את הסוף. 

לֵאוּת. 

המקום של סיבוני  מוכר  כנקודת הסיום של הסיור לשבת, ״אל מעיינות הסטף שבהרי יהודה״. 

זהו מסלול שמופיע בספרות המטיילים כמתאים למשפחות, המבקשות אוויר צח ושקט נפשי מהיר. 

לכל. 

עכשיו. 

אנחנו מתיישבים אל שולחן, שזה אך התפנה מיושביו, מקום טוב לצותת ולצפות והקפה לא רע בהחלט. 

אמרנו. 

מימין לנו שיחה מקצועית ערה, על האופנוע החדש מדגם, שאחד מהם רכש לאחרונה, אופנוע הוסקוורנה Norden 901 תיבת הילוכים בעלת 6 הילוכים ומערכת הזרקת דלק לעילא. 

מִישֵׁהוּ מחלק דיסקיות-חטופים. 

״קניתי עשר בשלוש מאות״. הוא משליך דסקיות על שולחנות ומבקש שיענדו אותן. ״חריטה אמנותית״.

״זה חשוב״. 

זוג מבוגרים עולה מן הוואדי. הם מצויָדים במקלות הליכה נורדים מטיטניום. לשניהם מכנסי קורדרוי בגווני אדמה. 

ייקח לו לגבר, עוד זמן להסדיר את הנשימה ואת הדופק המהיר, ולשאול  ״תשתי משהו רוחלה?״ זו, לא ממתינה והיא כבר חוזרת עם המגש.

שולפת מתיק קטן קרם הגנה, מוסרת לאיש ומצווה עליו  ״תמרח״. הוא לא מתווכח. 

עכשיו השניים מסתדרים במנח שמיטה.

היא נועצת מבט אל הנוף אל המנזר. הוא בתוך המסך. 

מנזר יוחנן במדבר שמִמול, מוצל, נחבא ושותק. אבן ספיר מבעבעת. גולשת בפראות אל הגיא. הפגיעה בנוף ובגדרות האבן, חסרת תקנה. 

וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר

מספרים שזה הגיא שממנו הובאו אבני הכותל המערבי הענקיות להר הבית. 

גזית טהור. 

לְפָנֵינוּ, מעל למנזר, אֶבֶן סַפִּיר. מושב עולים.

בהתחלה תימנים, אחר כך כורדים. 

ואני נזכר בנאג׳י אפריים, שלמד איתי בבית הספר החקלאי בעין כרם, שהודיע לדבוקת הצנחנים המבוהלת (ואני בתוכם) שעל פי הסטטיסטיקה, בצניחה הפעם, לאחד מאיתנו יהיה נר. ״ושיזכור להניף את היד עם השעון כלפי מעלה״. 

המסוק מעברו של הוואדי מתרומם והוא טס נמוך ונעלם מעבר לוואדי. נַחַל שׂוֹרֵק.

בקבוצת הגברים שבסמוך מתנהל ויכוח נמרץ - איפה הצפון. איפה עזה. בסוף, רגע לפני הקטטה, האפליקציה ״מצפן״ קבעה והרוחות נרגעות. והאיש, שלא ידע את הצפון, קם והלך מובס. 

 ******

״כל רגל ברחוב אחר״ סנטו בי הדלתונים, בבית הספר החקלאי עין-כרם. והיו מחקים את הליכתי ומתפקעים מצחוק.

הם שלחו אותי לעֵין-ראפה. אל יעקוּב ברהום, שהיה המומחה לְפִּרְזוּל סוסים ופרדים בהרי יהודה. 

ואני רכוב על גבו של אַרְזוֹן, הפרד הכחוש שלנו. הייתי בן 15 תלמיד השנה הראשונה אולי השנייה, בבית הספר החקלאי.

״תרכב עד לקיבוץ צובה, תרד בדרך העפר התלולה, שמצפון  לכניסה, ותגיע לכפר זעיר. תשאל איפה ברהום הַמְּפַרְזֵל ואנשים טובים יראו לך״. 

לא היה גאה ממני על שהמשימה הוטלה עלי כתפי. הם סומכים עלי. למעשה, הם, החָארוֹת, ידעו את אחרית הדבר. זה היה סוג של ״נחנך את הפרא, אם לא דרך הראש אז דרך התחת״

יש לו לפרד ארזון, עצם בולטת לאורך גבו. סכין. וכשרוכבים בלי אוכף, הפציעה קשה. בַעַכּוּז. עד לירידה התלולה לעין-ראפה עוד שרדתי. אחר כך מצאתי את עצמי נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, מעולף, מוכה ומדמם, מול חִירְבֶּה שלידה גללי סוסים. ואז ברהום המפרזל, הופיע, מחייך, לוקח את המושכות ומוביל את ארזון לפינת הפרזול.  

נָאדְרַה אישתו הניחה פינג׳אן תה על ערימת גחלים.  הביאה כרית ואמרה לי לנוח. אחר כך הביאה, כמו משחת שיקוי, ורמזה לי ללכת אל מאחורי עץ ולמרוח. 

גם הדרך בחזרה הייתה סיוט. הרכיבה על גבי שמיכות הועילה במעט. הגענו לבית הספר לקראת ערב. ארזון המפורזל.ת ואני, פצוע ומבוייש - וכל רגל שלי צעדה ברחוב אחר.   

***

מצאנו את ראובן סולן עומד, לבוש בחולצה לבנה, ומביט בקבוצת הנערות, שבאו למסוק, בהתנדבות, את אחת מחלקות עצי הזית שלו. כרמי הזית, מזן נבאלי מוחסאן, היו צריכים להימסק כבר לפני חודש וחצי. והזיתים היום כחושים ומצומקים. כמו דמעות שחורות. 

״אַחְסַן מִן בַּלַאש״ הוא אומר כשמישהי מהנערות, של בית הספר ״אורט תורה סטון״, שואלת אותו אם מהזית המצומק הזה יצא שמן ״ולמה שלא ישאיר את הפרי על העץ?״. 

״עדיף מכלום״ הוא עונה לה ומרים את הרשת הלבנה, לאסוף ולערום את הזיתים שהבנות גירדו וגרפו מן העצים. 

הוא מתקשה בהליכה. 

״הַבִּרכַּיים״

בנעוריו היה ראובן סלובוטקין (סולן) רוכב אופניים מצטיין. מכור כדרכו. וקפדן. ומסור. 

בוקר בוקר היה רוכב בכל מזג אוויר. מְרַמְלֶה לצומת אשתאול ובחזרה. מוותר על קיצורי דרך, 45 ק״מ  להתחיל יום. ככה שנים. והנער נער, שעוד מבית אבא למד שכשמשיגים משהו עדיף לבד. בן 22 היה טייל בודד למזרח מסע חוצה יבשת אוסטרליה 

טסמניה, תאילנד ג׳ונגלים ארצות הברית. 

היה טייס, נווט, ומחנך בחיל האוויר, פנטום, וכל מה שבליבו היה להאחז בסופו של דבר בקרקע ולדבוק באדמה. 

הוא הולך בין שורות עצי הזית, המלאים בפרי ושמח לראות את המתנדבות, מהמדרשה התיכונית, בהתלהבותן. 

400 הדונם, שהוא מטפל בהם לבדו ולפני המלחמה, עם ״חמישה פועלים פלשתינאים ואחד מנהל, משכמו ומעלה״, שוממים. 

הטייס בחולצה הלבנה נראה לי עצוב. בודד. 

אנחנו מבקשים לבצע רכישה. ראובן נענה בשימחה. הוא מדביק על מיכל הפח הזהוב, את התוויות לשמן הזית ״בודידה.״ הוא ממלא את המכלים בשמן המרהיב. 

וגם זיתים ביקשנו. ראובן מדבר על זני זיתים, ערכים תזונתיים ואני משוכנע שהיה מעדיף שנשתוק ביחד. 

צלצול טלפון עקשן קוטע את המפגש. 

יעל קודרת. 

צריך לחזור לירושלים. עכשיו. מבקשים שתצלם פורטרטים של הורים של אחד החטופים. 

דחוף. 

הראיון העתונאי בעוד זמן קצר. 

חשוב. 

אנחנו שותקים. 

24 נובמבר, 2023