כפר יחזקאל גן גורו וחפציבה

מתחת למַמְגּוּרָה של כְּפַר יְחֶזְקֵאל.

קפה הכפר. עגלה.

מעבר לדלפק עֲדִינָה. היא מחייכת באמת.

ניכר שידיים אוהבות מטפלות במקום הזה.

טוב טעם.

״קפה-הכפר״ מתאים בדיוק, לקפה שאנחנו צריכים בבוקר הזה, לקפה שדִּמְיַנּוּ, לאווירה שרצינו. ואנחנו כבר אחרי כמעט שעתיים של נסיעה מירושלים וזריחה מרהיבה.

עין לציון

העגלה של רעות ושל עדינה בכפר יחזקאל הומה. אמהות עם זַאֲטוּטִים בדרכן לגן הילדים, רושמות עוגייה לילד. ילדים בדרכם לאוטובוס, שייקח אותם לבית הספר, רושמים סנדוויץ מושקע וארוז ביד אמן. ״מיכל מכינה את הסנדוויצים האלה״.

רפתן מדוגם במגפיים ובמכנסיים טקטיים, לוקח קפה ויוצא אל הפרות. זוג רוכבי אופניי שטח, מדוגמים גם הם, במכנסי ״פד אנטומיים, אנטי בקטריאליים, כפפות קרב תואמות צבע, זה לזו, וכיסים מרהיבים לאכסון הנייד והמשחה למניעת שפשפות. מעטפת קרבון בסטנדרט גבוה. הם נעלמים מאחורי הממגורה ואני שואל את יעל ואת עצמי, אם אני עולה היום על אופניים כאלה, בבגדי השלוח-שׁמַעטֶס, שלי, אני מצליח להתקדם 50 מטר על המכונה הזו, אופניים, שלושים מהלכים בצל, צולבים, שומרים היטב על המומנט ועל צליל דיווש מרהיב.

עדינה ורעות שולטות בניואנסים של בני הכפר ומסתגלות במהירות למזדמנים כמונו. המצלמות של יעל מקרבות.

אמא מטופלת בשני ילדים נפרדים מאבא שיוצא ליומו. אנשים טובים מסתובבים בכפר יחזקאל.

מתיתיהו מסכים לרמז ההזמנה הדק, שאני משגר אליו, והוא מתיישב. עדינה מסכימה איתנו בהינד ראש כאילו אומרת ״דבר אתה, מתתיהו יסכים לדבר בחפץ לב״. מתי נראה לי מקומי בקפה ולא מקומי בכפר. ואני שואל אותו מאין הוא. ״קיבוצניק מגבע״. הוא לבוש בכובע פנמה וחולצת בוקרים משובצת. ״בן משק״. מורה, צייר. רעיונר, איש אשכולות. היסטוריון.

ממשפחת מקימי הקבוצה, ההונגרים, שמח לספר את תולדות העמק, המשפחה והגֶּבַעטרון.

והוא מספר לנו ששני הישובים נוסדו בשנת 1921 ״אבל גבע קודם״.

אני שואל אם גבע הופרטה. פניו נופלות ואני מבין שלא היה פשוט בקבוצה, הסיפור הזה של ההפרטה. ובטח גם לא יהיה פשוט להפסיק וללמד בעפולה.

מתי עונד את דיסקית החטופים המכאיבה ומדבר ומספר. ומתקשה להקשיב.

רעות מספרת לי שכשפנו השתיים לרואה חשבון, לנושא השותפות הזהיר אותן ואמר שבדרך כלל שותפות בין חֲבֵרוֹת לא מומלץ וביקש שתשקולנה שוב.

״זוהי שותפות שהצליחה״ היא מצהירה !!

גדלו ביחד דלת מול דלת בקבוצת יבנה. אם הקבוצות והקיבוצים הדתיים,אבל כאן מצאו את מקומן, האחת עם הוטרינר שלה והאחרת עם הרופא שלה. לזו שלושה בנים לזו שתי בנות. ״ונרות שבת את מדליקה?״

״לא, ההתנגדות גדולה״

״אמא תהייה מאושרת״ ״זה החלום שלה״

״נו?״

״אני לא מוותרת על השנ״צ״ ואני כל כך אוהב את חיתוך הדיבור של הקבוצה הזו.

ואז כל יושבי הקפה פצחו בשיר היומולדת הארצי, לכבודו של מתי 67 והאיש היה שמח ונרגש מאד.

אנחנו נחזור לקפה של עדינה ושל רעות בכפר יחזקאל.

******

יערית, הקופאית של גן גורו, מבטיחה לי שהקנגרויים לא נושכים. ובגלל שהיא מאביבים ויש לי סנטימנטים למושב הזה, שעל גבול הלבנון, אנחנו נכנסים לתוך הגן לפגוש את יהודה גת, אבי הרעיון, של קנגרויים תוצרת אוסטרליה, על אדמת ארץ הקודש.

עמיצור בולדו, מאנשי הטבע הנדירים, שקמו במדינה הזו, אי פעם, הפציר בי לפגוש את האיש.

״למה?״ אני שואל את עמיצור.

״כי כשהיינו קטנים, בשנות החמישים המוקדמות, היה יהודה רוכב על אופניו, מקיבוצו לקיבוצי, קילומטרים רבים, על מנת שאראה לו קינוני ציפורים ועופות, על קירות האדמה, שהירדן היה חותר ומפלס דרכו מתחתיהם, עוד לפני שהיה כאן המוביל הארצי, והירדן היה ירדן״.

ויהודה התעניין בשרקרקים, ובשלדגים בתנשמות ובמה לא?

זה היה מקום מרהיב. ״הפרסה״. הפיתול של הירדן מתחת לקיבוץ בית זרע. ולא במקרה בחרו אנפות הלילה למצא לעצמן בית, על צפצפות הנחל.

יהודה מגיע לאסוף אותנו בשער הגן גורו המטופח, שצמוד לסחנה.

לחיצת היד שלו פלדה וניכר עליו שהוא איש עבודה.

פניו טובות.

הוא נראה צעיר לגילו ואני שואל אותו אם מדובר בגנטיקה. יהודה מספר על יעל אשתו, בת הזוג שלו, החברה שלו, על שהיו כבר חברים, בהיותם ילדים בקיבוץ, צעירה ממנו בארבע שנים, והם ידעו שזה לתמיד - מהבית.

יהודה מנגן, צרלי פרקר, בסקסופון, לומד ערבית, רוכב על אופניים ובין לבין ההתמחות בעולם הקנגורו ובחיות בר אוסטרליות, הוא אוחז בתואר יוקרתי של אוניברסיטה מכובדת באמריקה והוא גם מומחה לגידול דבורים.

גן החיות האוסטרליות, שהקים כאן אצלנו בעמק יזרעאל, הוא כמו מפעל חיים. וגם עסק כלכלי תיירותי משתלם לנִיר דָּוִד תֵל-עָמָל.

***

ופתאום הוא משתתק ומבקש ממני לקרא בדחיפות את הספר ״מסר האנשים האמיתיים״ שכתבה מרלו מורגאן. ואני הבנתי שהיחסים בינינו משתפרים.

בשביל להכיר קבוצה של בני אדם, בעלי חיים, נגיד האבוריג׳ינים צריך להתבונן. להתרכז. מוכרחים להשתחרר מהאמונות המוכרות, החפצים ״ההכרחיים״ והססמאות שאנחנו כה חשופים לאורם והתרגלנו.

זהו לא עניין של השוואה ביננו לבינם. הדברים יכולים להיות כל כך ברורים כל כך פשוטים.

***

ואז הלכנו לראות את עַם/חברת הדבורים. להתבונן. לנסות להרגיש את ההגיון. השפה. הריח, כללי ההתנהגות של היצורים הקטנטנים האלה. הוא פותח כוורת אחת, על שם אחד מנכדיו, ושולֶף ממנה את החלות בזו אחר זו ומחפש את המלכה. בזהירות.

 ומסביר לנו על כלי המתכת המשונה ״לכל מגדל דבורים בעולם יש אותו״.

***

קוקבארה הצוחקת, מקבלת את פנינו בצחוק אדיר, ואנחנו, אי אפשר אחרת, צוחקים ביחד איתה.

***

אני נזכר בביאנקה החברה של ההורים שלי, שהייתה צוחקת כל הזמן צוחקת, ומנסה לספר ליהודה על האישה הזו. אבל יהודה לא מצליח להקשיב, אולי הוא מרגיש הכי בטוח כשהוא אומר, מסביר, מספר. ואולי אלה הימים האלה, ואולי זוהי תבנית נוף מלדתו.

***

וזה כנראה הזמן לקחת אותנו אל שבילי תבנית נוף מולדתו. שממנה נחצב והיה לאיש. ללא מילים. בין שבילי הגומא והנביעות

***

הבית של המָקוּיה בחפציבה ריק מאדם. אבל נטע לי אומרת שהנאמנות לא נפגעה והם מתפללים לשלומנו יום יום בשפה העברית שהם כה אוהבים.

יום שישי, 5 בינואר 2024