ירוחם

עיניים טובות

ירוחם

אנה, המורה שלנו ליוגה, אומרת, בפתיח לפרק המדיטציה, לתת למחשבות להשתחרר. לפעמים היא אומרת לזרום, ואני כבר שומע את השכנה הערביה, באבו-טור, דופקת שטיחים והד החבטות כבר חוזר אלי מהרי מואב, שמעבר לאובך. 

החלטנו לנסות ולחזור אל הדרכים, שבהן אולי נוכל לראות שוב. לראות בעיניים כָּלוֹת עיניים טובות. לראות פנים אחרות, בארץ שֶׁפָּנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד. הארץ הזו שלנו, של חשוון תשפ"ד שִׁלְהֵי 2023

עכשיו אנחנו באגם ירוחם ואני שומע משק כנפיים של להקת קורמורנים שחורים, שמתרוממת בבהלה מעל לפני המים. כמה אגמיות וסוּפִית אחת לא מתרשמות מאתנו וממשיכות לשייט במלכותיות. אני נותן למחשבות להשתולל בשקט הזוועתי הזה. 

כבר חודש ימים, שהאגם כמעט נטוש. פה ושם איזה דייג בודד מקווה, לדג מפרפר, ולא עונה. 

השמש מתחילה להכות ממזרח בגבעות שעוטפות את ירוחם המנומנמת. ואנחנו נכנסים בשערי העיר.

פניינו למרכז המסחרי. אולי יתמזל מזלנו ונוכל לקבל שם קפה קטן עם בני המקום. פנים אל פנים. 

ירוחם של היום איננה ירוחם של פעם. אומרים, שמבחר בתי הקפה והאוכל-כאן, שווה. 

״בית מדרש קפה - הזולה של גָנוֹן״ כבר פתוח לרווחה. יעל כבר בפנים. ואנחנו מוזמנים ומוזמנים פנימה, לקפה לעוגיה, ״על חשבון הבית״. הקבועים של הזולה, מופיעים-מתכנסים, בזה אחר זה, לשיעור בוקר בפרשת השבוע. ״חיי שרה״. גם הרב דורון מגיע, עיניו בורקות וגם הוא מיד, מזמין ומזמין. 

אי אפשר להתעלם מהרב דורון, מעינייו הכחולות ומנחישותו. ״כשהייתי קטן האמא שלי הייתה אומרת ״שני יהלומים בראש כרוב מתולתל״.

הוא מספר לנו בהתלהבות את קורות המקום עוד מאז שהיה יָרְקַנִיָה. 

וכשהרב מבקש להתחיל בשיעור. יעל נשארת להעמיק בשרה הצוחקת בְּקִרְבָּהּ, אני חותך. 

עשר פסיעות משם, ואני אצל בת-אל, הבעלת-הבית של ״שאטה״ - בית לקפה ולתבלינים. אשה צעירה מסבירת פנים-בטבעיות. מחייכת ויחפה. 

״אמריקנו עם חלב קר״

״תיכף תקבל״

אני מתמקם בשולחן צר, לצותת לקבוצת ירוחמים, גברים ותיקים, שחולמים בהתלהבות על הקמת קזינו בעיר, מיד אחרי הבחירות, מיד אחרי המלחמה. ואני מבין מהם שהכל, בסופו של דבר, תלוי בפוטין.

ובשולחן האחר קבוצת חמש נשים, שמנסות בכל כוחן להחיות, ללא הצלחה,  משהו מהשיגרה ההיא, הזכורה לטוב, שבה הוויכוחים היו מי יהיה או תהייה ראשת המועצה המקומית בבחירות של אוטוטו.  

״כמה נאיבים היינו״. 

בת-אל בלי פוזות ובלי התחנחנויות. מלב ללב. סועדת את שולחן הנשים, שם מנסים עכשיו לברר מי ומי במעגלי היגון. מי בחטופים ומי בהרוגים. ומה יהיה בעזרת השם. 

במרכזו של המרכז המסחרי הבוהק, מסתובבות נשים בדואיות מכוסות בשחור על-מלא. שמחות זו לקראתה של זו. נפגשות זו עם זו בלחיצת ידיים. ולמרות שאינני מבין איך הן מכירות זו את זו, דרך הַבּוּרְקָה, אני מרגיש שהן שמחות זו לקראתה של זו ומכירות גם מכירות. והכיכר שוב ריקה.  דקות ספורות ועכשיו מופיעה עולה, דבוקה של בחורות אלגנטיות חבושות בהקפדה, כל אחת ואחת מהן, בטורבן צבעוני,  סַסְגּוֹנִי ומעוצב. הן מחייכות הן מאירות. הן נוכחות. עינייהן טובות.

יעל שיוצאת מחיי שרה, נדבקת לחובשות הטורבנים ומצלמת. הן מוצאות שפה משותפת. הן מהעוטף, הן מפונות,  מגובשות. הן יחד. כמו מקור לכח, שכה זקוקים לו בימים האלה. נראה שאי אפשר להפריד ביניהן. אני שואל את יעל אם היא חושבת שהאמונה עושה את הדבר ליותר קל.

״ברור״ היא עונה

״אבל לא פחות כואב״.

יעקב שמול, חברי הטוב, מצטרף אלינו, לשולחן המצותתים, ומפציר בנו להצטרף אליו ואל לקבוצת מטיילים, לארוחה תוניסאית אצל המבשלת לאה פרג׳ון. 

שמול, שמשמש כמנכ״ל עמותת ״עתיד במדבר״, מסביר לנו, בהתלהבות ובידענות, את קורות המקום עוד מאז 1951 עת קבוצת יוצאי רומניה, ניצולי שואה, הובאה לכאן, לצריפים, שהיו מגודרים בגדרות תייל. ועליהם שוטרים חמושים, לשמור שניצולי השואה  האלה לא יברחו מכאן.

היום העיירה משגשגת. 

נשים מבשלות זהו אחד הפרוייקטים של העמותה.

לאה פרג׳ון מספרת ומרגשת את הקבוצה בקורותיה ובהתנערותה מעפר בירוחם. להיות מה שהיא היום.

הקבוצה זוללת וממשיכה לתחנה הבאה בעיירה.

אנחנו יושבים בוורנדה של לאה, שנושמת בהקלה. לא קל להאכיל קבוצה בת 25 צעירים הייטקיסטים. 

חייל חמוש חוצה את החצר כשהוא אוחז בלהקת ילדים צוהלת - הם ממהרים לאן שהוא. לביתם. 

לאה אומרת לנו, חצי לוחשת, שהוא היה בטנק הראשון שנכנס לעזה. אולי בא לחופשה קצרה. 

״שיהיה בריא״ כולנו שוקעים במחשבות נכאים. 

״אוח יאממה יאממה״. 

וגם כל אחד מאיתנו על הוורנדה מתפלל בליבו.

יעל צריכה אוויר. היא רוצה לראות את הקו שבו הבתים פוגשים את המדבר.

היא צריכה לברר דבר מה בארץ הזו האהובה שלנו. 

10 בנובמבר 2023