התקווה

מרק רגל 

זה לא קל למצוא חנייה בשכונת התקווה. הסבלנות משתלמת ומצאנו אחת, צפופה, ברחוב אצ״ל. נדרשת מַנְיֶוְרָה לַהֲטוּטית להשחיל את המכונית למרווח. דרוש ריכוז. הטיפוס שיושב על המדרכה וצועק לנו הוראות הכוונה פטרוניות מרוצה. ועכשיו הוא מתעניין ובודק אם נסכים להיות לו לאוזן קשבת, מזדמנת. לרגע. 

והנה הוא כבר פורש בפנינו את קורות חייו. מָניפֶסט אפוקליפטי, שהוא מתבל בקללות,  בפסוקים מהמקרא, קליקים, בנוסח מרים מָקֶבה, וצרחות פתאומיות, שמי שאיננו בן המקום היה מעדיף להתרחק ממנו. לְאַלְתַּר.  ישב שנים רבות בכלא. עכשיו הוא שיכור. ״אני לא פרייר״. לידו מונח הליכון. הוא הבטיח לנו שישמור על האוטו ואני הבטחתי לו שיקבל קופסת סיגריות ובירה חזקה עם קש,  ״שמזרים את האלכוהול ישירות למוח״. אני שואל אותו אם הוא ממליץ על המסעדה של ״האחים בועז״ והוא אומר ״תלוי מה אתם רוצים לאכול״.

״מרק רגל״ אני אומר לו, מתוך תא הסטורי חבוי, ולא יודע למה. 

״במרק רגל הם מובילים״

 השעה כבר שלוש אחר הצהריים ואני רואה שבסירים במטבח, בקושי נשאר משהו. ״מרק רגל תבקשו תמיד מן הקרקעית״. תזכרו את זה לנצח. 

קודם הגישו פיתה תמניה לוהטת. ולידה סח׳וג מצהיר ומזהיר, במְשׂוּרָה וּמִדָּה. וחילבה מבשרת טוב, וסלט קטן. כל אחד מאלה אַפֵּרִיטִיף טעם גן עדן.  

המרק הוגש מייד. גם המנה שיעל הזמינה - כבר מונחת לפניה, אורז, שעועית, תפוחי אדמה ובשר רך רך. מסתבר שמדובר בעוד מנת דגל. 

הם נדיבים כאן.  

״תאכל לאט״ צועק לי ניר מהמטבח. אחד מהתאומים.  

עכשיו, משנרגע הרעב, והחרדה, שעוד רגע נהייה עדים לקרב יריות ומרדף בין כנופיות בין הרחובות אצ״ל לח״י וההגנה, שכחה. 

עכשיו אני יכול להרים עיניים ולהביט ביושבים וההומים, שמחפשים שובע לרגע. מבית אמא. 

האנשים כאן כלבבי. פועלים בהפסקה, משפחה שבאה לשכונה לבקר את סבתא. בודדים, שגוהרים על הצלחת. מִישֶׁהִי נכנסת עם ערימת פיתות תימניות מגרות,  מהמאפייה שבסמוך. 

יעל מצלמת. 

הקירות במסעדת ״האחים בועז״ מצופים בצילומי קבוצת הכדור-רגל ״בני יהודה״ כשהייתה עוד קלסיקה. יוסף מהלל, שקראו לו גם הארי בלפונטה, גרונדמן, אהוד בן טובים, סולמי, משה עלו, יעקב אסייג, השוער המיתולוגי, ויסלחו לי אלה שקצרה היריעה. 

עוד מודבקים על הקירות אינספור צילומים של שני האחים התאומים ניר ורן,  שגדלו מגיל צעיר מאד אצל משפחת בועז, מצולמים עם הַשַׁמְנָהּ וְהַסָלְתָהּ של המדינה. 

וגם כמה תמונות, בשחור לבן, של, רוּמִיָּה ושלמה בועז, ההורים, שעלו ארצה מתימן. 

בהתחלה הם היו דוכן פלאפל ובשנות השבעים המוקדמות שידרגו למסעדה. 

יואל בועז, אחד האחים, הוא הבעלהבית והאבא הרוחני של המסעדה. בזכותו נשמרו הטעמים מבית אמא רוּמִיָּה.  

״נולדתי כאן, עוד לפני שהמדינה קמה״

המסעדה מלאה. רוב הסועדים מכירים זה את זה. שלום קרני מופיע לביקור היומי. חבר קרוב של יואל. שניהם נושקים לשמונים, במצב טוב. קרני היה בצעירותו מתאגרף. לרגע לא השגחתי והוא כבר אומר ליעל מילים ומקפיץ את שרירי זרועותיו הקְמֵלִים, אבל עדיין מרשימים. 

המרק מעולה ויהיה זכור לטוב לַנֵצָח. מהמשובחים שבהם. 

שבענו. 

עכשיו זהו זמן טוב ללכת לאיבוד בסמטאות השכונה. 

כאן נולדה עופרה חזה אומר לנו ילד אחד שמזהה זרים. המדריכה של קבוצת מטיילים גדולה מספרת שהרבה שמות של סמטאות מוקדשים לחללי השכונה שנהרגו כאן בקרב במלחמת השחרור היא מזהירה את הקבוצה להצטופף ולהצמד לקירות ״כדי שמכונית לא תדרוך לכם על האצבעות״. 

רוב הסמטאות שוממות. בהרבה חצרות ניכרת עזובה כאילו לא מתגוררים כאן, לצידם בתים משופצים וגינות מטופחות. שקט כאן. בתים נעולים. תיבות דואר גדושות במכתבים והודעות שלא נאספו. נראה שבשעות האלה חיי השכונה מתחוללים ברחובות הראשיים. בשוק. 

חזרנו למכונית. 

משה השיכור, לא מודאג בהחלט. הוא זוכר אותנו היטב. הוא יודע לראות מעל ומתחת לפני השטח. הוא כאן. הוא מקבל את קופסת הסיגריות שקיבל. ואת פחית הבירה הולנדיה 500 מ״ל  12%  עם קש. הוא מבקש עוד קופסא הוא לא מקבל. הוא מבקש להגיד לנו עוד דבר מה. ״הבל הבלים הכל הבל״ הוא אומר לנו נחוש ללא צקצוקים קליקים וצווחות. ״הבל הבלים. 

..תבואו עוד, יש הרבה על מה לדבר, עוד לא התחלנו״ והוא נותן תיקתוק חזק וצווחה, וצחוק מתגלגל. 

**

26 במאי, 2023