העליה השנתית לאברמיק בקיבוץ דפנה

מה שלא יודעים לא מכאיב.

בינה מ. קורצוויל-כהן חושבת שהיא יודעת ומבִינה. אבל אילה חנקין, תנצח בכח היחד ותבונת הלב הפועם.

על מותה של ברטה קרספין, נונה, הסבתא האהובה שלי, נודע לי מאמא שלי, בשפה רפה, חמש שנים אחרי שהלכה לעולמה.

אמא שלי שמרה את דבר מותה של נונה בסוד. שלא נצטער, שלא נכאב. שלא נמרר בבכי. עדיף שלא לדעת. שלא לראות. שלא לשאול.

מה שלא יודעים - לא מכאיב.

״אף אחד לא מת״ - היה הדפוס המשפחתי שלנו, לבשורות איוב.

וכשמישהו הלך לעולמו, והבית המה. והביאו בורקִיטָס. וביצים קשות. ומלפפונים חמוצים, ופיצוחים וכל טוב, וקפה שחור, תורכי, אמיתי, שהקימַק סוגר אותו מלמעלה. והסרוויס, שאסור היה לגעת בו, הוצא מהארון אחר כבוד. ואנחנו לא ידענו על מה כל הטוב הזה. אלה היו כמו ימי חג. חיוכים. חיבוקים. יחד. היו מדברים שם בספניולית, דֵזְמָזָלָאדָה דה הֵיָיה. (חסרת מזל שכמוהּ)

והייתה לוויה. והייתה שבעה. ושלושים, ושנה, והחדר של נונה, האהובה, היה ריק, ושאלתי, ואמא שלי ניגבה דמעות בסתר, והתחמקה בתשובות מכחישות. כי עדיפה ההכחשה על הנְכוֹחָה.

בתי קברות היו מחוץ לתחום לילדים. ערים שותקות למבוגרים בלבד. לאין סוף אמונות טפלות. מפחידות, צבועות בשחור ובדם ובחתולים אכזריים. ובחושך.

השבוע צייננו עשור ללכתו של אברמיק הגנן, הרועה, היודע.

אברמיק הנדיר, שהיה ביחד עם רוחלה הגנן והגננת של הבנות שלי עלמא ונגה.

״הגן של רוחלה ואברמיק״. גן שאין כדוגמתו. אין כדוגמתו בעולם. אָנַרְכִיזְם חינוכי לאם ולילד.

כבכל שנה יצאנו גם השבוע באוטובוס, ילדי הגן ובוגריו, והורים לדורותיהם, מירושלים לקיבוץ דפנה שבצפון, לפקוד את קברו של אברמיק. עצרנו לכמה רגעים לפגוש את חגי וזוהר בפינת החי של דגניה ואת עמיצור שבא מקיבוץ בית זרע לענות לילדים על כל שאלה שקשורה בטבע האדם או החיה עוד לפני שאמרו לנו אל. ולא, ודי, ואסור. והמשכנו אל אצבע הגליל והחרמון כמעט והפשיר כולו. דפנה.

בהתחלה התיישבנו על גדת הדן, במקום הסודי והקבוע שלנו. הילדים טבלו במים הקפואים וצהלו. פה ושם הצטרפו אליהם הורים מגזע הקַמִיקַזֶה.

ופתחנו שולחן. אחר כך יצאנו אל המקום. אל בית הקברות. אל חלקת הקבר. אחמד הנהג פתח את דלתות האוטובוס וילדים וילדות פרצו מהן ופתחו בריצה,

להוביל את השיירה אל הקבר הססגוני. הם ניקו אותו. רבצו עליו, קראו משיריו. שרו, ניגנו. העלו זכרונות, היגידו מילים. מרביתם לא הכירו את אברמיק. צילום שלו תלוי בכניסה לגן, מביט בנכנסים וביוצאים, מחייך ויודע. ורואה.

תיכף רוחלה תעניק לכל ילד שיר וציור. שיר מפרי עטו וציור שהיא ציירה. היא תגיד כמה מילים. הם יתרוצצו ויעלצו בין למצבות. צוהלים.

אילה, בוגרת הגן, אמרה לפני מספר שנים ״האדם לא מת. הוא חי כל עוד מדברים עליו כי הוא נמצא בלבבות של האנשים״

יעל תצלם. בינה קורטצוָויל לא תיגע כי יעל מעדיפה עבודת יד. היא תמיין ותעבד את התמונות. הבינה, הקרה והמזדחלת, לא תיגע,

ואילה של אנה תגיד עוד דבר חכם שאסור לשכוח, ומוכרחים לרשום, מייד,

ותהייה עוד הפסקה אחת לגלידה מדהימה בשדה נחמיה. גלילטו. ואחר כך באוטובוס הילדים ירדמו.

ובערב, כשיגיעו לירושלים הקרירה, נראה את ההורים שלהם נושאים אותם בחיבוק לב אל לב פועם. מריחים ושואפים אותם לקירבם, למכוניות, לביתם.

שהות.

היום שישי פרשת ״שלח״ המרתקת. ובין השאר מדובר

שם על נפילים, ומה עושים איתם. ומה זה נפילים. ואיך נתגבר, והמחלוקת שבין המרגלים לבין עצמם, על הארץ הזו, שבה כל אחד לעצמו והאדמה פוריה, ומחכה לשנת שמיטה, חשבון נפש.

יום שישי 8 ביוני 2023