בקעת קנאים, ערד

Feb 24, 2024
3 min read

מבט אל בקעת קנאים

ג'ומעה אל-חְ׳מֵייסה מכיר את הנגב כאת כף ידו. הוא אוהב את המדבר, הוא מביט בצניעות, אל האופק ומקשיב. מקשיב, עם חיוך קטן, לזיכרונותיה של אדמת המדבר.

היום זהו מדבר בצל-גשם. ג׳ומעה גבה קומה, איטר יד ימינו, שפמו מוקפד ונראה שהוא יעדיף תמיד את המתינות על החיפזון. הוא אוהב מאד את אֲמִינָה אשתו, ואת ארבעת ילדיהם. כשידבר בהם, יעלה החיוך הקטן ועיניו יעטו את גוון הלחלוחית.

***

בדרך מקרה, פגשנו את בנו, עַלִי, בן הזקונים, המיוחל, מתחת לאחד האלמנטים הבטוניים, של ״מצפור מואב״, הפסל של תומרקין, המוצב בפאתי ערד, אל מול הנוף, אל מול מואב. בטון מזוין צבוע בלבן בהסכמת האמן.

ביקשנו מחסה מהגשם ומהרוח ומצאנו שם את עלי, יושב עם פטימה ועם בת דודתה, שבאה להשגיח, והוא מעשן חשיש. והן מביטות בו בכמיהה.

הם הצטופפו מראש לאפשר לנו מקום, להתגונן מהרוח ומהגשם ולהתבונן בנוף הפראי, בים המלח ובהרי מואב.

לא הבנתי דבר מהדברים שהשלושה שוחחו בינם לבין עצמם. הם דברו בשקט ולפעמים צחקו. הם היו נינוחים. לא הרגשתי אווירת סוד.

כעבור זמן, שתי הבנות קמו, נפרדו מעלי בחיפזון ומיהרו לכיוון הפסל ״האדום״, של ישראל הדני, לא רחוק מכאן. עלי אמר שהוא מחכה לאבא שלו.

הוא סיפר שהיפה מבין השתיים מיועדת לו. אמר שהאבא שלה התחייב עוד כשהייתה בת עשר. שהיא לומדת טוב מאוד. אמר שכולם יודעים אבל יש כללים. ״ככה זה״ וצריך עוד לחכות.

הוא רוצה להיות טרקטוריסט, הוא כבר טרקטוריסט, מגיל שש האבא שלו מלמד אותו. והוא גם נוהג קבוע בסוברו העתיק של המשפחה, שמכירה כבר את הדרך לאל-פורעה בעל פה. בית ארוסתו.

העברית שלו דלה ומובנת, עיניו עֲרָנִיּוֹת ואוזניו כרויות לשמוע גם את שמעבר לרוח החזקה והגשם.

יעל מרימה את המצלמה ועלי עוצר בה בתנועת יד ועין נוקבת שלא תצלם.

״אבא שלי מוכתר ערד, הוא אומר, אם אתם צריכים משהו רק תגידו. ביטול דוח משטרה, שחרור ממעצר. סולחות, הנחה בארנונה. צמיגים משומשים בזול לרכב. פתרון סכסוכים. הוא מכיר את כולם.

אנחנו נפרדים.

עלי רץ אל מגרש החנייה מעמיס שני שקי זיפזיף על כתפיו ומפזר על השביל המוביל אל הפסל. הגשם לא מפריע לו. השביל חייב להיות אחיד. אין חזקים מהמים.

במגרש החניה פגשנו את ג׳ומעה, האבא של עלי. סיפרנו לו על הפרוייקט. והוא אמר שנחכה לו באיזה שהוא בית קפה במרכז המסחרי והוא כבר יגיע.

***

ערד.

חנינו בסמוך למרכז וחיפשנו בית קפה קטן, לְצוֹתֵת בו לעוברים ושבים.

מזג האוויר לא יציב ויעקב א. בעל הגָּלָנָטֵרִיָה, כבר 20 שנים בערד, מצביע בכף ידו ואומר ״שם יש שני בתי קפה, אחד ליד השני, תלכו לשם״

״ואיך ערד״

״אני אוהב את ערד״ הוא אומר לנו ומספר בשבחו של ראש העיר.

״הכל נופל. בהתחלה קורונה עכשיו המלחמה״

***

התיישבנו בסככה מחוץ לבית הקפה. הומה כאן. קבוצה של נערים-תלמידים בדואים, רובם עסוקים במסכים, חלקם מדברים בניידים, חלקם בוהים באלה שמדברים. הם לבושים ״מותגית״, טיפ-טופ, כולם בשחור. בין לבין הם מרימים את כוס הזכוכית ולוגמים ממנה את הקפה.

״תגיד״, אני שואל נער אחד, ״כשאתה שותה מהקפה, אתה מחזיק את הספל, ביד שלך כמו שסבא שלך היה מחזיק לשתות בקפה, ביד שלו, ככה, עם האצבע למעלה?״

הוא מחייך ואומר, ״בדיוק וואללה בדיוק״

הוא מספר לחבריו על התגלית. הם צוחקים.

***

בכיכר מסתובבים יהודים חרדים. חסידי האדמור רבי יעקב אריה אלתר מגור וברצלבים המסתובבים כאן ואינם מקפידים בלבוש ״השמוינע בגדים״.

״אבל האוויר כאן צח״

הבדואים נהנים מהשירותים שמספקת להם ערד, עיר מחוז. בנקים, שירותים רפואיים, בטוח-לאומי, מזון, חומרי בניין.

***

ג׳ומעה אבו עלי מופיע ומתיישב לידנו. הוא מוכר גם בקרב הנערים הבדואים וגם בקרב העוברים והשבים. בעל הבית קפה ניגש אליו בשמחה, מחזיק במגש ועליו ספלי קפה שחור. הם מכרים וותיקים השניים, הם מדברים בערבית מתובלת בעברית..

****

ג׳ומעה מספר לנו שהוא ספק וכורה זיפזיף כבר ארבעים שנה. מתחזק את כל גינות העיר הציבוריות.

״ג׳ומעה אבו עלי, או אל- ח׳מייסה?״

״זה אותו הדבר, אתה יכול לקרא לי ג'ומעה אל- ח׳מייסה, אבל ג׳ומעה גם כן טוב, יותר טוב״.

״אהלן ג׳ומעה״ אני מחייך אליו. הוא מדליק סיגריה מגולגלת.

״אני מספק זיפזיף לכל מי שצריך. זיפזיף משפכי הנחלים ההולכים לים המלח. זיפזיף טוב מאוד. אם צריך אני טוחן סלעים. יש לי מכונה״

הוא חולם שילדיו כולם ילכו לאוניברסיטה. מספר שבנה את העסק בעשר אצבעות ואין מי שיחליף אותו בעבודה. ״הבן שלי יכול, אבל יותר טוב אוניברסיטה״.

פתאום הוא אומר שאל- ח׳מייסה״ שבו הוא מתגורר, לא יעבור דרומה מעבר לכביש 31 העולה לעיר. "לֹא יִשּׁוּב מֻכָּר כֵּן יִשּׁוּב מֻכָּר אֲנַחְנוּ כָּאן, לֹא זָזִים"

״מה אתה עוד מספר לנו על ערד״

ג׳ומעה חושב לרגע ואומר ״אלחמדוללה״ אחר כך הוא אומר שרוב האנשים שאנחנו רואים כאן, לא מדברים עברית ולא מתאמצים.

מטח של גשם שאינו מבשר טוב פוגע בגגון בית הקפה הפרוביזורי.

״כמו שזה מתחיל ככה זה נגמר״, הוא מרגיע.

״תבואו לבקר״, הוא מזמין.

״נבוא״

הוא מבקש מיעל לרשום את מספר הנייד שלו.

״תבואו״

״נבוא״ אני אומר

״נבוא לחתונה״ אומרת יעל.

״בעזרת השם״. אומר ג׳ומעה

****