בקעת הירדן

38 מעלות בצל. 

ואין צל.   

ואנחנו עכשיו בערבות יריחו. 

אומרים, שלא רחוק מכאן חצו בני ישראל את הירדן, בבואם לכנען. אומרים, שכאן, בפיתול הנחל הזה, הטביל, יוחנן בן זכריה את יֵשׁוּעַ בן יוסף, במי הנהר. אומרים, שאליהו הנביא נפרד כאן מאלישע ועלה בסערה השמיימה. 

אומרים. 

חבר שלי, אנטיוכוס, הנזיר המתלבט, מופיע. 

הוא מבקש מִיָּיד שלא לצלם אותו, בשום אופן. 

הוא מצביע על פיתול בירדן ואומר לנו שבדיוק כאן, סיימה באר-מרים, את תפקידה, להרוות את דור-המדבר, וחָרְבָה. אנטיוכוס מוציא את הספר המרופט שלו ומדפדף. השמש בגבו. 

״וַיְהִי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וַיִּסְעוּ  מֵי-מִרְיָם מִנֶּגֶב, צָפוֹן-בַּמַּעֲלֶה, וַיִּמָּלֵא בָּם יָם טְבֶרְיָה….״ 

שני קצוות למחרוזת הזכרונות שבין ים כנרת לים המלח. 

אנטיוכוס אומר שמאותו היום היו מֵי הַנָּהָר הזה לטהורים ומזכים. הוא מספר לי שבשבת הקרובה יחגוג 

ליוחנן מעין כרם, את יום הולדתו. 

הוא מחייך חיוך גדול, ופונה לעבר ערוץ מוצל, ועוצר ושב אלינו ואומר. ״לכו לקאסר אל-יהוד״. 

״ואתה לאן״?

״אני״ הוא נבוך, …״להרהר, אולי לדעת״. 

אנטיוכוס מתבודד כאן, כבר יותר מעשר שנים. 

רק עקשנים מסוגלים לשרוד בגיהנום הזה של שולי יריחו. הוא אוהב את החום ואת ריח זיעתו. 

הוא אוהב את החוואר הפריך שכה קל לו להיעלם בתוכו בתנועת הפתלתל.   

****

גם אייזיק איזיקוביץ, נשלח לכאן ב- ינואר 1939 להתיישב כאן, לבדו, עם כלב, בצריף עזוב, ללמוד את החוואר ולמצוא דרך, להפיק ממנו אדמה טובה, ולנסות לגדל בה גידולים חקלאיים. 

אומרים שאייזיק היה מסתובב כאן על אדמות החוואר המלוחות, ולועס ממנו לדעת, להחליט האם שטיפת האדמה במי ירדן תִּגְבַּר על המלח הממית. 

האם תצמח כאן החיטה. האם המג׳הול העירקי הגנוב יניב. התפוז. העגבניה. 

כעבור חצי שנה, כשכבר נראו באזור כתמים ירוקים, הצטרפו אליו כמה חולמים.  

וכשהצטרפה אליהם אישה אחת להשלים את מה שצריך בית, ידע שהצליח. ידע שהחוואר גומל. הוא ידע שבית הערבה תהייה למקום. 

כעבור עשר שנים פונו.  הצבא הירדני לא השאיר מהבית הזה זכר. וגם את העצים עקר. 

***

באותם הימים של אחרי מִלְחֶמֶת, היינו רוכבים על אופניים, מירושלים ליריחו, בירידות. כמה יותר מהר בירידה, ככה פחות לטפס אל ח'אן אל-אחמר, העלייה היחידה בדרך אל  מתחת לפני הים. מקום ההפסקה היחידה לתת לרוח לייבש את הזיעה. לעשן סיגריה, נשענים על סלע אדמדם פריך. 

מכאן אל הכיכר העגולה של יריחו המרחק קצר. הלב רחב. בתי הקפה, החומוס היריחוריאני, מיץ התפוזים האלוהי וְהַתָּמַרְהִינְדִּי המסתורי.    היה שווה. 

תיכף נעשה סיבוב קצר לראות בבית הערבה הממוקשת, נחזור ליריחו לעוד כמה משחקי שש-בש לחיים ולמוות, קפה קטן. עבדאללה, שכבר מכיר אותנו בשמות, נפרד מאיתנו בלבביות.  

את האופניים היינו מעמיסים על גג של אוטובוס שהיה מטפס לירושלים אולי בשעתיים, לפעמים יותר. מי זוכר?  

צמד המילים ״בית הערבה״ הרטיט בנו, לא פחות מהמסע המתוכנן לסלע האדום. לא פחות מסיורי  מנזרים בשטחים אסורים. 

השלט ״זהירות מוקשים״ היה הרבה יותר מפחיד מהשלט המנוקב ״זהירות גבול לפניך״

******

קאסר אל-יהוד עמוסה בצליינים נרגשים. שתי חיילות משועממות מתחילות משמרת, מתישה ואינסופית,  לאבטח את האלפים. צליינית אמריקאית אחת אומרת רגע לפני שתרד אל המים ״אני מבקשת להיות עצמי חדשה לגמרי״

אחרת, בצרפתית, אומרת, ״להיות מכוסה במים הקדושים״

״לשטוף את חטאי״. אומר בחור בעל חזות אסיאתית. 

״מה היית רוצה להגיד לפני הטבילה״ שואל הכומר,

״הללויה״ עונה האיש, שלפני כמה רגעים ראינו אותו עומד בתור להצטלם עם החיילות.

מטרים ספורים מאיתנו חיילים ירדנים מסיימים טקס חילופי משמרות. דגל ירדני מתנופף ברוח, כמעט נושק לדגל הישראלי.  

המטביל בעבר השני של הנחל נואם.  

ילד אחד רטוב כולו אומר לאחיו הקטן, ״חשבתי שהירדן הזה יהיה כמו מיסיסיפי״ 

והקטן עונה לו, ״אני חלמתי לראות כאן דגי זהב״

יוני 23, 2023