אַנְטִיּוֹכוֹס בגבעת חנניה, ירושלים

״אתה אתה ואני אני״, אומר לי בסוף אַנְטִיּוֹכוֹס, הכומר, הממונה על הכנסיה היוונית אורתודוקסית, על שם הקדוש מודוסטוס,

שבשכונת גבעת חנניה בירושלים.

- ״ומה שלום החברים שלךָ מתל אביב?״

- ״ולמה אתה לא בא לבקר?״, הוא שואל אותי.

״אני בא״, אני אומר, ורגשות האשמה, המשופשפים היטב, כבר זוחלים אצלי במעלה העורף.

״אני דופק אצלך בדלת כמו משוגע, ואתה לא פותח״, אני מתגונן.

- ״כבר זמן רב גדול מאוד עבר״, עכשיו הוא מהרהר, בתנועה טיפוסית של מריטת הזקן.

אני מופתע מפרץ המילים שהוא ממטיר עלי. והוא לא פטפטן גדול,

אַנְטִיּוֹכוֹס. הוא מומחה בתורת ההתבודדות הנזירית במדבר ובדרך כלל ממעיט במילים.

״בימים האלה אני יושב הרבה בקטקומבה …וכנראה לא שומע אותך.

ההשראה חוטפת אותי מעולמנו, ….וגם אין קליטה שם למטה, במערת הסלע, מתחת לפני האדמה, צמוד לסַרקוֹפָג״. הוא שולף מכשיר נייד מתקפל, מביט בו לרגע וסוגר, ומכניס אותו לכיס סתרים מתחת לשמלתו.

הוא מחייך אלי. כאילו להגיד, מה לי ולזה.

הוא פוסע לעברי בצעד קטן, מניח את ידו על הצלב…

״כל אחד מאתנו התקבל לעולם הזה לְהֶרֶף דק, …לפרק זמן של אֶתְנַחְתָּא. למספר פעימות ספורות, לכמה מצמוצי עין״. …הוא עושה פָּאוּזָה קצרצרה ואומר ״בָּמקום הזה, יהיה המקום אשר יהיה, ..כאן, …איפה שהוא, ברגע מסוים, נבחר, מדוד - באנו.

… נצל אותם. אֵחוֹז בהם, תקשיב להם אהוב אותם״.

אנחנו מתחבקים להיפרד.

״תגיד״ הוא אומר לי ״אם תצטרכו ותרצו תבואו אלי אל מדבר. אוריד לכם סולם. לא יחסר לכם דבר״

״אתה אתה ואני אני״

״תודה אנטיוכוס. אני מקווה שהפגישה הבאה שלנו תהייה קרובה יותר מזו״.

***

הלילה השינה שוב חטפה אותי לנדודים.

גם הלילה הזה היה סוער.

לא הצלחתי להירדם.

הבוקר הופיע במהירות הבזק.

הבוקר.

אולי הזיעה הקרה העירה אותי בבעיטות.

אני תשוש.

***

אני מתייצב בבית הקפה ״קאלו״, שעל דרך בית לחם. עוד חשוך בחוץ.

מוסטפא שואל אם נפלתי מהמיטה וכבר מתחיל להכין את האמריקנו, כמו שאני אוהב. אני שואל אם אני הסִיפְתָּח להיום.

״היו כאן כבר הרבה לפניך״.

***

ד. מתיישבת. מספרת שהיא איננה מצליחה להירדם.

גם היא.

וכשהיא מנסה, אלף גלגלים מסתובבים אצלה בראש. והתמונות לא נותנות לה מנוח.

אני מציע לה להתמקד בדברים הקטנים.

״תגיד אתה״

״יסמין, הנכדה שלי, הבקיעה 11 שערים אתמול״ במשחק כדורגל של ליגת הנשים, מכבי עתלית נגד הפועל בית שמש.

״יעל הצליחה הפעם עם הלאק-ג׳ל, נראה כמו טבעי״, והיא שמחה.

ד׳ לא מסוגלת לשחרר והיא הולכת לקליניקה.

שולמית ע. מופיעה. פניה לא כתמול שלשום.

שוב, רגשות האשם תוקפים, מדוע לא התעניינתי. מדוע לא דפקתי בדלת. מדוע לא זרקתי מבט לתיבת הדואר, להבין אם מרוקנת היא או גדושה. והחיבוק שלה רפה, משהו עד כדי שאולי לא מדובר בשולמית ע. ממרדכי היהודי פינת אסתר המלכה.

***

קִימָה הגנן מופיע לרגע

״ראיתי אותך ונעצרתי״

מוסטפא מגיש לו את הקפה.

״אני חייב לעדור אדמה לסדר את ההשקיה. לשתול איזה שהוא תבלין, פעולות טכניות מרגיעות״

קימה מספר לי שבימים האחרונים הוא לא מסוגל לקרא. הבנים נקראו לדגל.

לחזית.

 אבל כן, הוא שמח שהנרקיס המצוי פורח. עוד רקפות מתנערות מעפר ושוב מבצבצות מתוך האדמה. כלניות כבר מכסות את החלקה הטבעית שהוא משתדל שלא לגעת ולא להתערב.

***

יום שישי, 12 בינואר 2024

 צילמה: יעל אילן